שלוש שאלות

שלוש שאלות לניסים קלדרון

שירה ופוליטיקה.

 

שלוש שאלות לניסים קלדרון

 

פנדה:    לפני שנים היה מקובל שלא לערב שירה בפוליטיקה  -  כמעט עירוב כמו בשר וחלב בעיני במהדרים שבמבקרים. וזאת על אף המסורת המפוארת של משוררים כמו שלי, ייטס, מיאקובסקי, ברכט, לורקה – שלא לדבר על  שירים פוליטיים בשירתנו מאצ"ג, ואלתרמן ועד  נתן זך דליה רביקוביץ. במצב  הנורא הקיים  בשטחי הכיבוש -  מדוע אין  כמעט ממשיכים לשירת המחאה  הפוליטית?

 

 

נ.ק. : אין במסורת השירה שום צו נצחי בעד מימד פוליטי בשירה או נגדו. הכול משתנה, הכול מתהפך. את ההימנעות מן הפוליטיקה בשירה- בספרות בכלל – בשנות החמישים והששים כדאי להבין על רקע הלחצים הכבדים לקונפורמיזם פוליטי בשנים שלאחר הקמת המדינה. וגם בשאיפה לנשום אויר אוניברסלי אחרי ההתגייסות אל הלוקאלי. כאשר הלחצים האלה נעלמו, וכאשר הפוליטיקה הצמיחה מפלצות כמו הכיבוש ומלחמת לבנון- אותם משוררים שהובילו את ההימנעות מן הפוליטי, זך ודליה רביקוביץ, הם שכתבו שירים פוליטיים עזי ביטוי. האם אין ממשיכים לשירה הפוליטית היום? יש ממשיכים (דורי מנור, תהל פרוש, שלומי חתוכה ורבים אחרים). אבל מעמדה של השירה כולה ירד, ולכן פחות שומעים עליהם ( מעט שומעים על שירה פוליטית אצל הקבוצה המכונה המכונה "ארס פואטיקה", אבל בעיני כקבוצה – להבדיל ממשוררים מסוימים בה – היא צועקת צעקה שכולה פוליטית- פוליטית מצמצמת ומצומצמת- ואין ולא כלום בינה לבין שירה).

 

 

פנדה: במחזה יוליוס קיסר, כמה מההמון  מנסים לבצע לינץ' באדם שפוגשים בגלל טעות בזיהוי. כאשר מתברר שהאדם הזה אינו זה המבוקש אלא רק משורר – הם מבקשים לקרוע אותו לגזרים "בשל חרווזיו הגרועים". האם משורר גרוע ראוי לתמיכה כמשורר רק משום שהביע מחאה בשיר?

                   

נ.ק: :משורר בהחלט ראוי להגנה מיוחדת על חופש היצירה שלו, מעל ומעבר להגנה הקבועה  על חופש הדיבור של כל אזרח. זו המסורת שירשנו מביאליק, מטשרניחובסקי, מגרינברג, מאלתרמן מרטוש. כולם כתבו טקסטים שיריים נוקבים שאזרחים מן השורה היו מוגשים למשפט עליהם. מי שלא מחיל את המסורת הזאת גם על דארין טאטור, פוגע באחד הנכסים היקרים ביותר של השירה העברית, ושל השירה בכלל. משוררים אינם נשפטים על שירים, גם כאשר אזרחים נשפטים על אמירות דומות. כך נוהגים בדמוקרטיות, כך מתמלא תפקיד המשורר בחברה. בישראל מתחולל תהליך של נסיגה מן הדמוקרטיה. הפגיעה בחופש היצירה הוא אחד מגילויי התהליך הזה.

 

פנדה: האם המחאה עברה מהשיה לפזמון? איזה דוגמאות יש לכך?

 

נ.ק: אני לא משתמש במילה "פיזמון", אלא במלים "שיר מושר"(שלפעמים הוא במשקל נוצה ולפעמים במשקל שירה). המחאה בהחלט מתקיימת בישראל בשיר המושר באותה מידה שהיא מתקיימת בשיר הכתוב. וראו "מדרש יונתי" של מאיר אריאל, "חד גדיא" של חווה אלברשטיין, "שירים ליואל" של רונה קינן, "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן, שירי "הבילויים", ועוד ועוד. מעטים רוצים היום להאזין למחאה- בין שאין לה מוסיקה ובין שיש לה. אבל שירה תמיד מיועדת לטווחים ארוכים.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה