איריס אליה כהן - חצי היריון

איריס אליה כהן

 

חצי היריון

 

"זה לא נורמלי, נינה." לחש לה בעלה באותו בוקר, כמידי בוקר בשלושת החודשים האחרונים, והיא ידעה שגם הלילה הייתה שנתו מסוכסכת. "זה גם מסוכן... את יכולה למות מזה." מלמל אליה. יאושו שכב ביניהם עוד זמן מה, כתינוק, עד שאספה אליה את גופו הקודר תוך שהיא מקפידה שלא יכביד, חלילה, על בטנה. כף ידה החליקה דרך חיבה על זיפי זקנו שנדחקו אל שקע צווארה, " די. שלמה. די כבר. אתה מתנהג כמו ילד." נשקה למצחו וחייכה באופן שאך העמיק את דאגתו, וחזרה שוב, "תפסיק לדאוג... הרי כבר קרו ניסים... היית מאמין ששרה תלד בגיל מאה?" 

"תשעים." תיקנהּ וחזר לשכב על גבו, נושא תפילה מהוסה שאולי היום זה יקרה. עיניו נעצמו. מתוך קמטוטי הצער שבזוויות עיניו הזדרזף נחיל דקיק של דמעות. נינה שבה וליטפה אותו ואת בטנה הכדורית לסירוגין, וחזרה על אחת מתשובותיה הקבועות,  "זה הגוף שלי, שלמה. זה הגוף שלי, ואני אעשה איתו מה שאני רוצה."

 

ריח מתוק של אפייה עלה מדירות השכנים, והתנחשל אל החדר. שלמה אהב מאפים, הייתה לו חולשה לבצקים באשר הם: בורקיטוסים, שמיניות כעכים, לחמים, לחמניות. אפילו מצות, שנינה תיעבה ולא נגעה בהן מהלך כל חג הפסח. אבל החלות מאפה ידיה, היו גולת הכותרת. כל יום שישי, בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהיה יוצא לערוך קניות אחרונות לכבוד שבת, היה עומד במטבח המואר, ואורב להן, בצאתן מן התנור. נינה הייתה צוחקת ומושכת את הזמן במתכוון. ערבה לה תשומת הלב המוגזמת שהרעיף על מעשה ידיה, ומשעה שתפח הבצק, הייתה צרה שישה נחשים וקולעת אותם לשתי צמות ומברישה בשמן, שומשום וסוכר. לפעמים, כשביקש שלמה לצוד חלקיקי בצק נא, הייתה מכה בכפות ידיו, "די, די. כמו ילד אתה." וכשהייתה מוציאה את החלות מן התנור, הייתה מניחה אותן על מגש, מהבילות ומסמאות את הנחיריים, והייתה בוצעת פיסה ומגישה לו, לפיו: "טעים, מאמי?" ומאכילה אותו בעוד חתיכה ועוד חתיכה. שלמה לא היה מש ממקומו עד שהיה מכלה חלה אחת לפחות. רגע לפני שהיה נוטל את הסל ושם פעמיו אל הדלת, הייתה בוזקת על לשונו את פירורי השומשום המסוכרים, ורק אז משלחת אותו לדרכו.

 

אלא שמזה שלושה חודשים חדלה נינה לבשל ולאפות. ניטל ממנה החשק.

 

ובאותו בוקר, עוד הם שוכבים במיטה, הבחינו שניהם בטווס ההודי של בן השכנים. ראשו הכחול על גדיליו ומניפת זנבו הססגונית צבעו את החלון. ובדיוק כבאביב דאשתקד, עת צווחות הייחום של זה ייחמו גם אותם ושלמה בא אליה שלוש פעמים כאילו היו צעירים, וכפלא נפתח רחמה של נינה והיא הרתה, אחרי שמונה עשרה שנות עקרות, גם עתה, נתערבבו השניים בדליקה גדולה שאי אפשר לכבות. כשגמרו, עודו ממלמל דברי אהבה בבטנה ובשדיה, גמלה בליבה החלטה להשיב את הסדר על כנו ואת החיים למסלולם: "היום אני אופה חלות לשבת." אמרה.

שלמה הציץ בה מופתע, "וזה אומר מה?" שאל.

"זה אומר שהיום אני אופה חלות לשבת." צחקה.

שלמה לא ענה. קם, גרש את הטווס שצפה בהם כל אותה העת, ולבש את תחתוניו.

 

נינה קמה מן המיטה וניגשת אל המטבח בתחושה שאלוהים חזר. הנה הוא, יושב על כסא הנצרים. והנה הוא, פותח וטורק עימה את דלתות ארונות המטבח. והנה הוא, דולף מן הברז כמים, כמו מעולם לא יבש. וכאילו לא חלפו שלושה חודשים, זכרה את המתכון בעל פה: 3 כוסות קמח לבן. כף גדושה שמרים יבשים. שש כפות סוכר. (היא מוסיפה עוד שתיים. שתצאנה מתוקות כדבעי) רבע כפית מלח. מאה גרם מרגרינה. ביצה אחת, ומים לפי מידה, עד שהבצק הנילוש יהיה רך וחלק.

לכמה רגעים עוד מלטפת נינה את כדור הבצק בקערה, ואז מכסה במגבת לחה. ועד שהבצק ישמין, שבה אל חדר השינה, וממנו אל החדר הצדדי, ששימש כמחסן וחדר ארונות גם יחד. בתנועה חטופה הסירה את כותונת הלילה הרחבה שקנה לה שלמה בהיותה בחודש השלישי, מיד אחרי שבישר להם דוקטור שקולניק כי היא נושאת בן זכר... ופתאום נזכרה כי קראה בספר ההכנה ללידה, שמעשה האהבה עשוי לזרז את הצירים. והיא כבר כל כך רוצה ללדת! אולי זה יקרה היום? אולי יפתיע אותה התינוק ויבקש לצאת סוף סוף?

בהחלטה של רגע נוטלת נינה את השרפרף הקטן שעמד בפינה, ליד השקיות של בגדי התינוקות שקיבלה מאחותה הגדולה, וליד ארגזי הצעצועים ההתפתחותיים וספרי התינוקות ששמרה בקפידה יתרה עוד מאז היו תאומותיה בנות שנתיים, ומטפסת עליו בזהירות. מגששת במדף העליון ומושכת את התיק הפרוותי השחור, ששימש אותה גם בלידה ההיא. מכיוון שלא פחות משמונה עשרה שנים חלפו מאז, גורר אחריו התיק שובל אבק מחניק. נינה אוחזת בבטנה בדאגה. היא חשה בהתכווצויות חזקות, ומשתעלת. זה באמת זה, היא חושבת. כאבים עמומים מטפסים מקרקעית האגן אל הגב ואל הסרעפת. אחר היא מנגבת את התיק ומכניסה אליו, בזה אחר זה, חבילת תחבושות היגיינה, תחתונים חד פעמיים, כמה תחתוני כותנה, חזיית הנקה, כפכפי גומי, מסרק, מברשת ומשחת שיניים... זהו זה. כלום לא שכחה דבר? היא נזכרת בספר ההכנה ללידה ובינה לבין עצמה חושבת, את הדבר הכי חשוב כמעט שכחה. 

בשנה האחרונה נשאה את ספר ההכנה ללידה כמעט לכל מקום, וקראה בו בדבקות כאילו היה ספר תפילה. לבד מן ההסברים על תופעות הלוואי והבדיקות שהיה עליה לערוך, היו בו גם תיאורים מדוקדקים של שלבי התפתחות העובר בבטנה. היא גמעה אותם בצמא וציירה בעיני רוחה את המסע הפלאי שעשתה קבוצת התאים הראשוניים, שצורתה כפרי התות אל החצוצרות, מהחצוצרות שלה אל הרחם, ואת היווצרות השליה של תינוקה ואת הלמות הדופק... את התפתחות עיניו, אוזניו, הלב... וכמובן את התפתחות מוחו... וידיו ורגליו וכבר ראתה אותו מזדחל בין רהיטי הבית ומטפס על המדרגות אל עליית הגג...

עליה להזכיר לשלמה להתקין שם שער בטיחות. אחרת עלול הקטן לטפס ולהתגלגל.

   

צריחות הטווס מן המרפסת מילאו את המבואה ונינה שולחת מבט חטוף בראי. היא נראית חיוורת מאד. עליה לבדוק את רמת ההמוגלובין בדמה.

היא נוטלת את התיק ושבה אל המטבח. שלמה, כך היא מבחינה ופליאה נאחזת בה, לא המתין שהחלות תהנה מוכנות, ויצא. תחת זאת מצלצל הטלפון, וקולה של שרה, אחת מבנותיה התאומות, שכבר הייתה תלמידה בסמינר, בקע מעבר לקו. "הי שרנק'ה שלי." צהלה אליה נינה וביתה השיבה לה בקול חנוק, "נו, אמא. כבר הלכת לבית חולים?"

"אולי היום.... אולי היום זה יקרה." גמגמה ומיהרה להחליף נושא ביודעה כי בנותיה, כמו אביהן, מודאגות ממצבה עד מאד. "את באה לשבת?" שיוותה לקולה גוון צוהל, "הכנתי חלות.."

"אמא!" ביתה פרצה בבכי ונדמה היה לנינה כי דמעותיה ניגרות מפי האפרכסת שאחזה, מרטיבות את אוזנה. נינה שמטה את התיק מידה, וזה צנח לרגלי השידה. "יהיה בסדר." ניסתה להרגיעה ללא הצלחה, "תפסיקו לדאוג כל כך... אתן ואבא. יהיה בסדר."

"את כבר ארבעה חודשים אומרת שיהיה בסדר." שרה אמרה, "את יכולה למות!"

ופתאום תוך כדי שיחת הטלפון, עלה בדעתה של נינה כי שכחה לארוז כותונת. היא אצה לחדר השינה ופותחת את הארון, ובדיוק שומעת את שלמה, שב מן השוק.

היא יוצאת מן החדר. מולה עומד בעלה, בידיו סלים עמוסי מצרכים. "איזה ריח טוב!" הוא אומר ונינה ממהרת להוציא את החלות מן התנור. בדרך פוגעת רגלה בתיק הפרוותי, השחור, שרבץ ככלב עייף על הרצפה.

"מה זה?"

"זה התיק. הכנתי אותו."

"מה הכנת?"

"את התיק, שלמה. אני הרגשתי שמתחילים לי קצת צירים." ומלכסנת מבט שובב אל התנור ומחייכת, "החלות מוכנות!"

"נינה!"

"אתה מת על חלות, שלוימה."

שלמה ניגש אל התיק ומרים אותו. שפתיו רועדות בזעם. הוא מפשפש בו רגע, ואז, כשהוא מטיל את תכולתו לכל עבר הוא צועק, "הילד מת, נינה. מת! כבר ארבעה חודשים שהוא קבור בבטן שלך ואת לא רוצה ללכת להוציא אותו...." חזיית ההנקה מטלטלת רגע בין כפות ידיו, "מת. אין דופק. אין דופק, נינה. שלושה רופאים אמרו לך את זה! חצי קילו מוות. זה מה שיש לך בבטן." שלמה בוכה ומעיף את התיק. התחבושות מתפזרות על הרצפה. נינה מניחה את מגש החלות על השולחן ומתכופפת ומתחילה ללקטן, "די, שלוימה, די. אתה מבהיל אותי ככה. אתה מבהיל אותי ככה עם איך שאתה מתנהג."

 

 

                                               *

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה