אגי משעול - אלפקה

אגי משעול

 

אלפקה

פעם ירקה עלי אלפקה. זה קרה במצפה רמון, ואולי במקום אחר או למישהו אחר, ואולי זה קרה רק בשפה. אני זוכרת אותה מתקרבת אלי לאט כמי שיש לה אתי איזה עניין, אזניה זקופות, בלוריתה פרועה, מבטה הלבקני מתנשא. היא נעצרה מולי ומתוך החיוך הקטן שלה חשפה שיניים מרוחקות זו מזו של זקן שחניכיו הרפויות כבר אינן מצליחות להדק. עמדה ורק הניעה שפתיה, את העליונה ואת התחתונה בכיוונים שונים כלועסת דבר מה או בוחרת בקפידה את מילותיה, ואז ירקה עלי. יריקה של ממש. עם כל הבוז. ירקה ופנתה ממני לדרכה. אף פעם אף אחד לא ירק עלי, כלומר שלא באופן מטפורי. לא ככה. אבל יותר משזכרתי אותה ואת העלבון שתקף אותי אז, כשנשארתי נטועה במקומי, מנסה לעכל את השאלות שנותרו מרחפות באוויר בדבר כוונותיה או כוונותיו של המספר כל-יודע, שככה באמצע המדבר הפגיש אותי עם אלפקה, מעין טיוטא של גמל, וביים את הסצנה הזאת, כלומר יותר משזכרתי את כל זה, נצרב בי המשפט 'פעם ירקה עלי אלפקה' שנשמע לי טעון, חד פעמי, משהו שאיש מעולם לא הגה אותו לפני.

אני כותבת אותו כעת במחברת מאה פעם כמרצה איזה עונש שהטיל עלי מישהו שאינני יודעת מיהו על משהו שאינני יודעת מהו. בפעם החמישים ושלוש אני מתחילה להרגיש את הפעימה החסרה שלי. בדרך כלל אינני מקדישה מחשבה לעובדה שפועם בקרבי לב, אבל אולי בגלל היריקה, העלבון והעונש, הוא מאלתר עכשיו בתוכי אגרוף הדם, כמלגלג עלי ועל ההומור הירוד של העברית שחרזה 'כאב' עם 'לב'. מהשורה החמישים וארבע זה מה שאני ממשיכה לכתוב: הלב הוא אגרוף של דם. אגרוף של דם, ומטפסים אלי, משורגים בקנה אחד זו מבחוץ וזה המתופף מתוכי, היריקה והאגרוף, אם כי רק בשורה התשעים ושבע אני מתחילה להבין לעומק את פשר הדבר שלניסוחו המדויק נותרו לי עוד שלוש שורות.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה