סיפור

מרדכי גלדמן - שַׁעַר הָרֹךְ

בליל שבת, מדי שבת בשבתו, נהג ר. לשבת בגן קטן אשר בתחנת האוטובוסים המרכזית. סמוך לתשע, אחרי סעודת הערב בבית הוריו הקשישים והחולים, היה צועד באיטיות  קצת טקסית  אל הגן הזה. שם היה מתיישב על אחד מספסליו וממתין עד שהתקרבה השעה לחצות.  בחורף, כשהלילות היו קרים במיוחד, הסתלק מוקדם יותר. בקיץ, כשהלילות היו יוקדים וכוכביהם רשפו אש, שהה לעתים על ספסלו אפילו עד אחת או שתיים.

 

האם ראוי היה לקרוא  גן למקום בו נהג לשבת? על משטח מגודר נטעה העירייה כמה פיקוסים במרחק גדול זה מזה, פיזרה בלא סדר חמישה ספסלי עץ, והציבה שלושה מתקני משחק לילדי השכונה. זמן מה היו שם ברווז עץ גדול שרטט  על קפיץ לולאתי , נדנדה בצבעי צהוב ואדום וארגז חול שהדיף ריח של שתן חתולים. מתקני המשחקים היו מתחלפים מפעם לפעם כיוון שהילדים היו מכלים אותם במשחקיהם התוקפניים-צווחניים.

 

הגן נשקף אל רציפי אוטובוסים שבליל שישי היו ריקים לגמרי ועברו בהם רק דיירי הסביבה – שחורים שלבשו בגדי חג ססגוניים לרגל יום המנוחה, רומנים וטורקים שהתקהלו סביב "מכוני העיסוי" והחנויות שמכרו בירה כדי "לדפוק את הראש". אגפו המערבי של הגן היה פינה למשתינים. עוברי אורח רבים שירתה הפינה הזאת. הם השתינו שם  את  הבירה שהערו אל תוכם לילה שלם. פינה זאת לימדה דבר  על כושר הספיגה האינסופי של האדמה, שכן למרות ריבוי המשתינים לא נעשתה חלקתם לביצה מצחינה. אגפו המזרחי של  הגן נפתח לחניון נרחב לאוטובוסים של אגד בו נעו  בלילה, כצללים, עובדים ששקדו על ניקיונם.

 

אך לב הגן בשעות הלילה היה באחוריו. שם הוצבה חומת בטון גבוהה, שחצצה בינו לחצר בית ספר, ולחצר קטנה של בית כנסת למתפללים מזרחיים. ליד החומה הזאת, שמשך שנים רבות הייתה חשוכה לגמרי, היו גברים נוגעים זה בזה בהשתוקקות שקבלה גוון חייתי בגלל המיידיות והמהירות של סיפוקה. גם על החשוכים שבספסלי הגן התקימה פעלתנות חשק מעין זאת. ואילו על ספסלים אחרים ישבו רומנים שיכורים, נוודים חסרי-בית, זונים שחלמו על אתננים, או סתם זוגות רגילים, שזוגיותם הנחתה אותם לישיבה רומנטית בגן. זה היה הגן שנקרה על דרכם.

 

מדי ליל ששי, משך שנים, היה ר. יושב בגן האפל וממתין למישהו שירצה בו ויגע בתשוקה בגופו המשתוקק. נראה שדרכים אחרות לסיפוק תשוקתו לא הלמו אותו. בארים, מועדוני-ריקוד וסאונות היו כולם יקרים מדי לפי הכנסתו. הוא העדיף לחסוך כל אגורה ליום צרה. ומפגשים המתחילים בשיחות טלפון עם אלמונים המפרסמים את נתוניהם המיניים בתאים אלקטרוניים הרתיעוהו. ייתכן אפילו כי כל הדרכים האחרות נראו לו תובעניות ומטריחות בהשוואה לישיבה הקבועה, הטקסית כמעט,  בגן האפלולי, השולי יותר משולי העיר העכורים בהם התגורר.

 

במה הרהר באותן המתנות ליליות מתמשכות וחוזרות לא נוכל אלא לשער. ייתכן שהפיק עונג מסוים מהצצות חטופות במעשי האחרים, ייתכן שחלם על אהוב נאה וחטוב עמו ניתן היה לעשות את המעשים שייטיבו עם גופו ונפשו, וייתכן שזרם המחשבות שלו היה כולו פנימי בתכלית, והתודעה הרגילה לא ידעה עליו דבר. כך או כך המתנתו נעשתה עניין לעצמו – אפשר שהגן עצמו נהפך לו למעין גוף סמוי שהקיף אותו בסוג של חיבוק. וודאי שהיה מרחב פנימי וחיצוני כאחד הרוחש דמיונות.

 

השנים נקפו ולא נמצאה לו פעולה מינית ממשית. הוא היה בחור שמן למדי והדבר הרתיע רבים מפוקדי הגן. מפעם לפעם היה מישהו מתיישב לידו וקושר עמו שיחה, אך עד מהרה התברר כי תכליתה אינה חיזור אלא נדבה או סיגריה. רק לעתים רחוקות מאוד התרחש דבר אחר. לעתים מי ששוחח עמו שלח יד אל עבר חיקו והביא אותו לכלל זקפה, ואז מיהר והסתלק לו בתירוץ כזה אחר. לעתים הבטיח המחזר  הזריז כי יעשה סיבוב וישוב אך לעולם לא שב. המְתנות אלה למי שפנה לסיבוב והבטיח לשוב – יצרו המתנה בתוך המתנה, המתנה עצבנית וכאובה יותר. ההמתנה הרגילה היו בה כיסופים שלווים ומעין סיפוק משונה.

 

יום אחד, אחרי שנים של המתנה, התיישב לידו בחור דק וכהה שבאוזניו המנוקבות היו שלושה עגילים של כסף. אני אוהב שמנים אמר לו הבחור, ואני אוהב לזיין שמן, אבל אם אתה לא רוצה להזדיין נעשה דבר אחר. הם הלכו לחצר בית הספר החשוכה שנמה מעבר לקיר והתחילו  נוגעים זה בזה. בדחיפה שהיו מעורבים בה עדינות ותוקף הוביל השחרחר את ראשו של ר. אל אברו הגדול והפועם, ור., כמי שכפאו שד, לא יכול היה לסרב. פיו פרפר על הבשר השלוף משך כמה דקות שצפו לעברו מממד זמן אחר. ואז נשמע מלמעלה קולו התקיף של הזכר השחרחר. זהו, כעת תן את הכסף.

 

ר. הבין מייד  כי נקלע לצרה למרות סופת ההורמונים שסערה במוחו. הוא ניסה להסתלק במהירות תוך שהוא רוכס את מכנסיו, אך  אצבעות ברזל אחזו בבגדו. לאן אתה הולך ?  אתה בורח ממני ככה ? ככה מתנהגים. עלבון ומעין תוכחה היו בקול אשר פרם בו התקף חרדה צורב, כמעט מסנוור. ולפתע הצטרף בחור נוסף לזירת הפשע. גם הוא היה מחוטב כאיל צעיר ובגדיו היו הדוקים לגופו. הם היו שותפים לעברה  ושניהם אחזו בו ותבעו כסף. הוא הבין כי אין כאן מקום לסירוב ובאורח אוטומטי מטופש הניף אליהם שטר של עשרים שקלים שמצא בארנקו. אתה צוחק עלינו. אתה חושב שלמצוץ את הזין שלי יעלה לך עשרים שקלים, אתה חושב שאני זוֹנָה חוֹלָה. הם החלו מכים אותו. כשהתעורר מעלפונו מצא עצמו שוכב על חול חצר בית הספר ופניו שותתי דם. הם תקעו בכף ידו את השטר בן עשרים השקלים אך מהארנק שהושלך בסמוך נלקח כרטיס האשראי. הוא טלפן בבוקר לחברת האשראי כדי לבטל את הכרטיס ונאמר לו שהשודדים קנו באמצעותו דלק ומזון.

 

הוא הופיע לגן גם בליל ששי הבא והמשיך במנהגו מכאן ואילך. ספק אם  ישנה מהרגלו בעתיד הקרוב. הוא סיכם לעצמו את האירוע בתבונה קרה: הוא לא המתין כלל לתקרית אלימה מעין זאת, וייתכן שאינו יודע כלל למה הוא ממתין מדי שבוע.  לרגע עלה במוחו הרעיון הנורא שהוא ממתין לרוצח שיגאל אותו מחייו, אך הוא הדף אותו בגועל. הוא הבין כי המתנה ממושכת כל כך, המשתרעת על פני שנים, עלולה ליצור תעתועים מרים ולחולל שגיאות קטלניות.

באחד הימים, משעמום או מעייפות, התיישבתי לידו והחלפנו פטפוטים. סיפרתי לו שאני כותב סיפורים קצרים והוא מיהר לספר לי את קורותיו, כמי שמבין את איכותם הספרותית. ייתכן, אמר בצחוק מריר, כי תמיד בעצם המתנתי לסופר, כלומר לך.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה