אמירה הס - זכרונות

 

קטע 36

 

סטרבקס.

 

יצאתי מהאוקופונקטורה.  כאבי גב בלתי פוסקים. היפני שהיה קשוח כשנכנסתי השתחרר פתאום והפך לסמיילי.  עוררתי בו משום מה סימפטיה, וקבע לי תור נוסף.  איני עוברת כאן חוויות מלבד זיכרונות מהמעברה ונתק מהחיים בכלל.  אני מסתובבת בלי מורשת.   רק כל מיני מילים כמו  - צ׳אי מכדר.  לבסי חווס.  סתחי. מא תסתחיין עלה טולכ.  לג׳מנו.  בדללה לסורתו.  נדרתו מדרו. המילים האלה מעוררות בי איזו רגרסיה ותשוקה לחיות.  אני בניו יורק אבל שובל של נהר אגדי כמו איזה סמבטיון בנשמה רוחש בכי בנשמתי. 

הבוקר דווקא קמתי בהרגשה שתודה לאל. אני בת מזל שחוויתי אוהל.  מעברה. ברזיה. בוץ. שדות אבדון בעמק יזרעאל ואהבת העמק. השירים שנכנסו לי לדם כמו על גדות הדנייפר דוהרים סוסים.

אמנם לא טסתי בשצף קצף, רק הרחק מהחידקל הייתי חלק עקור. אבל אולי זה טוב.  כי הכרתי שמות כמו זיסי. שיינדיקו.  ראיתי אנשים חרדים דווקא רק חצי מתבדלים, כי אז הם עוד לא תפשו תנופה.  נו, שויין. הכרתי  ילד ששמו שמחה.  אצלנו מה קראו לילדים? אספירונס, וולנטין, נעימה, רזאלה, תפחה.  פרחה.

מפרחה, נולד המושג פריחה.  פריחה  זה לא. הפרחות. לא היו פה איזה שיינדיקו.  אני למשל פרחה נפשי מהיופי של אדמת עמק יזרעאל ומהיכולת להתערות בבוץ המעברה, ולהרגיש שאני ילדה עם חולצה כחולה וצווארון לבן.  אבל לא היה לי חבר שקוראים לו דן.  רק הלכתי על חבל המתוח. כמו זיקית.  לא יודעת מי אני. בצבא לא זכרתי איך הפנים שלי נראים. ידעתי שיש לי ראש על הכתפיים, שאני מניעה את האיברים. אבל כשצלמו אותנו בטירונות והביאו לנו תשלילים, בחרתי בתשליל 332.  וכשפתחו את התמונה זו הייתה צפרירה, בחורה עם עיניים כחולות ופיה צוחק בכל פה. כעסתי על הצלם. אבל הוא אמר זה מה שאת בחרת.  ישבתי פעם אחרי הלידה של בתי הראשונה, ושאלתי את עצמי, איך בחרתי את צפרירה.  למה בכלל פחדתי כל כך מהיריון, מה, חשבתי שאבא שלי יבקע מהרחם, עם איזה גן שיש לו קרניים?  כל כך פחדתי להזדווג . מילודה.  מבטן שנראית כמו הר. מאימהות.  אימהות היא דבר די מפלצתי. אתה מייצר יצור בדמותך.בדמות הפפה שלך.  יוצאת משם מפלצת תת-הכרתית שמישהו אחר דמיין, שכך אתה צריך להראות.

 

         

 

קטע 47

 

 

בטאווין.  שכונת הולדתי.  ארמנות חיי.  

סלימה אמי, כך לדברי דודתי ג׳ורג׳יה,  שכבה בחצר הבית.  עונש שנגזר  עליה על ידי סבתי אם אבי ובנותיה.  החטא: ילדה בת . הבת הזאת היא אני. בגללי הוזעקה דודתי על ידי אמי, לקראת הלידה.  היא צריכה גבוי. חיזוק, במקרה ותצא נקבה מרחמה.  ודודה גורג׳יה בעלת השדיים הגדולים וקולה הסמכותי מטיל    המורא,  הופיעה בכל הדרה.  שיערה השחור והמבריק גולש על כתפיה,שרשרת פנינים ויהלומים לצוארה ועגילי פנינים ויהלומים באזניה.  עיניה זורחות.  והיא מספרת לי:  "אז באתי.  לקחתי אותך מחיק אמך שנעזבה כמו כלבה בחצר, וחיכיתי לאביך בסלון. כשהגיע אמרתי לו"  מברוכ מברוכ. על ראשה יבואו בנים, מברוכ.  תראה כמה   יפה". כמו ירח במלואו. ואבי המלך צחק צחוק יפה .  "קח, קח אותה בידים 

תחזיק אותה. תראה כמה היא קורנת".  באותו ערב  שבה אמי לחדר 

השינה ברוב פאר והדר.  והדודות מצד אבי חרקו שיניים.  שלוש שנים ינקתי  משדיה זבת חלב ודבש.  כדי לגמול אותי יעצו לה לשים על פטמותיה ממרח מר. המר הפך מהר מאוד למתוק.  

עד שהציעו לאמי שבכל פעם שאשים שפתי על פטמותיה תדקור את שפתי בלאט, וזה לבטח יגמלני. וכך היה. מדקרות.  ובכל זאת עיני התרנגולת הדוגרת שלה הביטו לי תמיד ברחמים.  באיזה רגש אשמה חבוי.  

 

 

קטע 48

 

 

אז קמתי  באותו  יום ששי. מרקתי סירים. צחצחתי שפשפתי, הבהקתי אותם כמו מראה.  לו פעם אחת בלבד  אשמע "יפה עשית".  שאני מתפקדת לשביעות רצונו של  ה-x .  חוץ  מהעובדה שאבי  נאלץ בארץ לעבוד בעבודות  שחורות , ואבא של עזרא הרופא הפך לגפיר עם תרבוש אדום.  ואני הפכתי לעקרת בית רצועה כשפחה למרות אדונה,   במשפחתי  היו אמנים, משוררים,   עורכי דין, רבנים, רופאים, פיזיקאים, ציירים.   אפילו הדודות שלי היו מורות לצרפתית, בתקופה ההיא שאישה היתה 

חצי אדם בעירק.  המשחקים שלנו כילדים  היו מי כותב יותר יפה את אותיות 

הערבסק.  היתה תחרות עצומה בינינו מי המצטיין בכל תחום .  אין פחות מטוב מאוד.  ואבוי למי שלא כותב את האותיות בצורה הכי ברורה. הוא מושפל עד היסוד, וזעפו שלּ 

אבי לא פג מהבעת פניו, במשך ימים אם לא עמדנו בצו שאינו מדובר: 

הצטיינות וצייתנות..  

צותתי ל-x והבנתי שאני לא אישה.   הוא הקפיד מדי יום לציין שאני לא אישה.  רק בלילות הוכיח לעצמו כמה אישה הייתי בעל כורחי.   

ויהי בחצי היום וירם עלי את ידו.  תחילה קולו נשא. רם גבוה וצווח.  

ואשפיל פני לעבר הצלחות ואבוש על כי שכחתי הכפיות והמזלגים במטבח. והשולחן אינו ערוך כמצוות אדני.  ואומר בי אדני סלח נא ביד תסלח. ווישלח את ידו ויכה על לחיי. ולא נתתי לחיי השניה.  ואשתוק עד יעבור רגע ועוד רגע.  ובצאתו את מפתן ביתנוואאסוף את מעט מעותי ואת המיקסר אשר לתנוקת, המופקד על המיצים ואארזם.  ואארוז בגדיה ובגדי.  טרם נטשתי הבית סופית, תפרתי החורים בגרביו, כיבסתי בגדיו .וחתמתי את מכתב פרידתי בדמעת עין.

 

 

קטע 49

 

ואלך כבררך עד תא הטלפון הציבורי ואומר לאחי הקומוניסט. כך וכך 

עשה לי האיש. ויאמר אחי, קומי צאי ירושלימה, ואני אהיה בגבך.  וכך צייתי 

להבטחתו ואקח התינוקת היא כל רכושי , ואת המיקסר.  

 

 

קטע 50

 

והתינוקית יפה להפליא. רכה, ענוגה וארוכת איברים וצוואר, ופניה 

כשלגיה.  

ויחבקונו הורי בביתם הקטן והדל אשר בקרית היובל.  ויתנו לנו  ערש 

לישון בו, ומאכל להחיותנו.  כי לא היו כהורי חנונים ומשונים ומתפרצי 

סבר מסבר.  

ותהי אהבתם לנו למוקד חיים ולשררת אהבת תמיד.  וביתם הקטן ,  קירותיו 

נפתחו, הלוך והתרחב ,בפרשם את לבם החנון שבו שמש תמיד תאציל 

אורה גם על ימי חושך שחווינו.  

 

וככל שעברו  הימים, רחק לבי מימי העוולה. אך לבי דמע על כי נטשתי 

אדוני העורץ, ושברתי כללים כנפץ עשרת הדברות.  

ויהי היום ויבוא וישאג. ויסרבו הורי להכניס כף רגלו פתח הבית.  ויבוא 

אחי הקומוניסט וילחש לאוזניי דיבורים ויאמר. זאת עשי. 

וזאת אל תעשי.  ועשיתי כאשר ציווה, וכך גרשנו מאתנו הפורענות 

החונקת בדמות אדון ומלך זר עלי.  

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה