סיפור

שנקל / נועה לקס

 

  המסדרון האפור הוכתם בטיפות דם שהובילו אל חדרה של המנהלת. חשבתי שמתאים לו, לילד הזה, לרוץ היישר אל זרועותיה.

נכנסתי לחדר המורים. הוא היה שקט בשעות האלה. הכנסתי שקל למכונת הקפה אבל שכחתי לשים כוס. לא היה לי עוד שקל. איתן, החונך של זוהר, הילד עם ניוון השרירים מ-- ו'1, ישב מול המחשב. בקושי הכרתי אותו אבל העייפות ניצחה. אמרתי לו: אני חייבת שקל לקפה. הוא הוציא מכיסו מטבע בתנועה רובוטית, עיניו עדיין על צג המחשב. רק כשהתקרבתי למכונה ראיתי שזה שנקל, המטבע החדש.  בחנתי את המטבע. סתמי למדי. בלעתי אנחה ויצאתי למסדרון. לא הייתי מוכנה לחזור לכיתתי. עדיין לא. התיישבתי מול המעקה כשרעש המנוע התקרב. זוהר עצר את כיסא הגלגלים הממוכן והעצום שלו מולי ושאל אם ראיתי את איתן כי הוא חייב לשירותים.
לא יודעת... מלמלתי בעייפות. הוא צחק: את לא יודעת אם ראית מישהו או לא? אמרתי לו : אני לא יודעת פשוט וזהו. אבל אז נזכרתי שהוא עוד  שנתיים הכי הרבה הוא מת... ילד כזה. הוא המשיך לצחוק ונגע בכף ידי. הגוף שלי היה רפוי מדיי בשביל לדחות אותו. הוא שאל: ווי, זה שנקל, המטבע החדש? עוד לא ראיתי כזה. הוא החזיק את המטבע בידו, הפך אותו כמה פעמים. הוא אמר: מגניב. אמרתי לו שזה לא ממש עוזר כשאתה מת לקפה וצריך שקל למכונה. 
הוא אמר: בואי נעשה עסק, אני אביא לך מהכיתה שני שקלים ואת תתני לי את זה. הסכמתי. הוא נסע בחזרה לכיתה והמטבע בידו. המתנתי עד שצל גבעולי הוטל עלי. המנהלת שאלה: מה את עושה פה? למה את לא בכיתה?
אמרתי לה: אני לא מרגישה. היא התעלמה מהחוסר הבולט של המילה האחרונה. והילדים? שאלה. אמרתי לה שהם עושים עבודה עצמית, ילדים בכיתה ד', לא תזיק להם קצת ...
היא קטעה: לא , לא, זה לא מקובל עלי. אני מאוד מבקשת שתעלי לכיתה. אני מזכירה לך שילד פתח את הגבה היום.
בקצה המסדרון ראיתי את המנקה נור שוטפת את הראיות למקרה. 
בדרכי עברתי ליד הכיתה של זוהר.  הדלת הייתה פתוחה. הוא ישב סמוך לשולחן, השתתף באיזה דיון ערני, מגלגל תוך כדי את השנקל על הרגל המנוונת שלו. כשהבחין בי התכווץ מיד בבהלה. עליתי לכיתה שלי.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה