דעה

העתיד טמון במגרה

מישהו חישב ומצא שכל אדם שלישי  בארץ כותב שירה או פרוזה. ואם ננכה ילדים, חרדים, עולים חדשים ואחרים יוצא שמתרחשת כאן  תעשיית כתיבה  קדחתנית ולא ברור  מתי נותר לאנשים פנאי  אפילו לפהק. אני לא בטוח במידת הדיוק בהערכה הזאת אבל אין ספק שאלפים רבים כותבים. בהוצאות הספרים הגדולות מגיעים מאות כתבי יד בשנה. כולם, כל המאות נדחקים בצינור הצר של ההוצאות לאור. אחוז מסויים, קטן למדי,  מתפרסמים. או אז מתחיל המרוץ האמיתי: מי מכל אלה יזכה  לאיזכור כלשהו .

כפי שמסתבר, לבד מפרסום בתשלום,  כל עשרות המאושרים שזכו לראות אור  בכל שנה מתחרים על מקום בשניים-שלושה מוספי ספרות. וזה הכול. מה שמעניק  כוח עצום לשניים-שלושה עורכי מדורים לספרות, יותר מאיזשהו עורך מדור ספרות זכה לו אי פעם, כשהיו כשישה שבעה מוספי ספרות בעיתונות מדי שבוע וכמה תוכניות ספרות ברדיו. שניים או שלושה בעלי כוח אדיר לקבוע גורלות, לקבוע מי יזכה בביקורת ובמידה מסויימת – איזו ביקורת, לחיוב או לשלילה. כמו הקיסרים בזירת הקולוסיאום : האגודל למעלה, או למטה. לחיים או למוות. לכאורה.

זכיתם. מישהו יכתוב ביקורת על ספרכם/I. אם השמיים הם הגבול, אז הנה , הגעתם. ביקורת תהייה. ומה אז? תלוי. אם ביקורת כסאח – מספר קוראים של המדור הזה ידברו על ספרכם יום או יומיים. וזה המיטב שתזכו להגיע אליו בחייכם. ביקורת חיובית – איש לא יקרא, חוץ  מכם ומי שהכי אוהבים אתכם, ואלה יאהבו אתכם גם ללא שום ביקורת.

עכשיו, בסוף המסלול המתיש, צאו וחשבו: אולי באמת עדיף לכתוב למגרה? אולי התקווה הגדולה של הספרות העברית תתגלה יום אחד דווקא שם, באיזושהי מגרה?

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

< חזרה לעמוד הבית
חיים פסח

חיים פסח הוא עורך ספרותי, מבקר ספרות ומתרגם ישראלי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בה הוא חי גם היום. הוא נשוי ואב לבן.

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה