שלוש שאלות

שלוש שאלות ליהלי סובול

 

  1. יהלי, מוסיקאי רוקיסט, מלחין, פזמונאי ומשורר וגם סופר. איפה אתה רואה את המהות שלך כאמן, בכתיבה אמנותית או במוסיקה? אם היית נאלץ לוותר על אחד מהשניים, איזה היית בוחר?

התחום שהכי מושך אותי הוא כתיבת שירים, מה שנקרא 'סונג רייטינג' ולא 'פואטרי'. שזה תחום שבו המילים והמוזיקה לא ניתנות להפרדה זו מזו. ניתן לדמות אותן לא לתערובת אלא לתרכובת שבהן ברגע שהמילים נוגעות במוזיקה, מתרחש בשתיהן שינוי כימי והן הופכות ביחד למשהו אחר, לחומר חדש. לכן, אגב, ניתן למצוא שירים גרועים עם מילים יפות ולחן יפה, (כמו למשל כל מיני שירי משוררים שהולחנו) ומאידך שירים טובים ומתוחכמים עם מילים ומוזיקה מאד לא מתוחכמות. מה שהכי מעניין אותי זו ההשפעה הזו של שני החומרים אחד על השני.. אם הייתי נאלץ לוותר זו הייתה בחירה קשה מאד אבל כנראה הייתי הולך עם המילים, ולראיה - כבר כתבתי פרוזה אבל מוזיקה אינסטרומנטלית לא כתבתי ואין לי ממש משיכה או יכולת לכך.

2 .כתבת  אולי, מאות שירים ופזמונים ורוב הנושאים הם כמובן, אהבה כמו בשיר הנפלא " מספיק בנאדם": ... יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק / את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה / הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין/ הוא פקח אותן שוב והיא עדיין הייתה."  וגם שירי מחאה כמו: איש קש: "... / אין יותר פחד/ עצב נורא/ שנים מלחמה/ הייתה לי בררה/ הילדים לא גדלו/ הם רק גבהו ומצאו עבודה." האם המצב, מה שנקרא, מעסיק אותך? והאם חשוב לך לגרום לשינוי לעורר מחאה באמצעות השירים? האם הרגשת שיש למילים השפעה על השומעים?

אני לא חושב שכתבתי הרבה שירי אהבה, אבל כתבתי הרבה על יחסים, בטח באלבומים הראשונים, כי בשנות העשרים שלי זה משהו שהעסיק אותי. כהכללה אני מרגיש שאני שייך לז'אנר ה'עדות'. אני משתדל להעיד על החיים שאני חי ומה שאני רואה, מרגיש וחושב. לפעמים גם 'המצב' זולג לתוך הדבר הזה ואז הוא מופיע בשירים, לפעמים המציאות מרגישה סוריאליסטית ואז גם השירים נהיים פחות ריאליסטים, אבל אני בטח לא זמר מחאה. אם יש לי מטרה בכתיבה זה לגרום לאנשים אחרים לחוות את מה שאני חווה כשאני נתקל ביצירות שנוגעות בי, קודם כל איזה עונג, ואולי גם איזה גילוי לגבי משהו שהיה חבוי באדם והשיר או הסיפור האירו עליו.

  1. הרומאן שלך " אצבעות של פסנתרן" הוא רומאן דיסטופי, המספר על זוג המנסה לחזור ולחיות במין שגרה בתל אביב הרוסה אחרי מלחמה נוראה. הוא מתחבר למסורת מכובדת של סופרים דיסטופיים  מבנימין תמוז, עמוס קינן , אסי דיין ואחרים. איזה מהספרים שקראת, או אולי מחזה,  השפיעו במיוחד על תפיסת העולם שלך?

 

מבין הסופרים שציינת בנימין תמוז (פונדקו של ירמיהו) ועמוס קינן (הדרך לעין חרוד) בהחלט השפיעו על אצבעות של פסנתרן, מבחינתי גם רוברט ואלזר היה השפעה על הספר הזה כי יותר משראיתי בז'אנר הדיסטופי אפשרות לומר משהו פוליטי ראיתי בו ז'אנר משחרר בניסיון להגיד משהו על הנפש. מבחינתי הספר הזה בשלוש מילים היה על 'אמן שהולך ונמעך'. והסיפור הפוליטי הוא רק רקע לסיוט האישי. באופן כללי אני מעדיף סופרים שיש בהם משהו דפוק או שרוט אישיותית בצורה עמוקה, הרבה פעמים רק אחרי שקראתי ספרים ואהבתי אותם התחלתי להתעניין במי שכתב אותם וגיליתי לרוב שהם שייכים למועדון הזה, כמו נגיד דייויד פוסטר וואלאס, או צ'ארלס בוקובסקי או דוסטוייבסקי. הסופרים החרוצים, המכובדים, זוכי הפרסים, מכל דת גזע ומין, בדרך כלל משעממים אותי למוות.       

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה