מקבילים מחכימים

אבות מקריבים את בנותיהם: אגממנון ויפתח

 

איפיגניה  ובת יפתח

 

 

אוריפידס, איפיגניה בארץ הטאורים

בתרגום אהרון שבתאי, שוקן

 

 

"דע, אגממנון, מפקד חילות יוון

שלא תפליג מארץ זו עד שתזבח

לארטמיס את איפיגניה בתך,

נדרת לאלה  נושאת האור קרבן

את היפה ביבולה השנה.

בבית יש לקלטיימנסטרה אשתך

בת " (כך ייחס לי היופי העליון)

"תזבח אותה". ואז נלקחתי מאמי

להיות כלת אכילס, זו תחבולתו

של אודיסאוס, ובאוליס לשחיטה

ממעל למזבח הרימוני אז...

 

 

 

 

שופטים, יא.

 

" וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה. לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ. לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת: וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. להוַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל-ה', וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה'- עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן. לז וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי). לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; 

 

 

בשני המקרים – אבות  נודרים להקריב אדם קרוב – אם אלוהים, או האלים  יתמוך ויתמכו בהם במלחמתם באויביהם.  אגממנון, פגע בכבודה של האלה ארטמיס וכדי להפיס את זעמה היא מצווה עליו  להקריב את בתו איפיגניה על  מזבח , ובכך להבטיח  שספינותיו יגיעו לטרויה בשלום.

יפתח אינו יודע שייאלץ להקריב את בתו - שאין לה שם במקרא - אבל,  לפני שיצא לקרב עם בני עמון הוא נודר שאם אלוהים  יעניק לו ניצחון, כי אז יקריב את האדם הראשון שייצא לקראתו  מביתו בשובו. ולרוע גורלה הייתה זו בתו, שיצאה כנהוג לקבל את פני המנצח במחולות.

באשר לגורלה של איפיגניה קיימות גרסאות שונות. באחת אכן איפיגניה נטבחת בידי אביה על המזבח, באחרת, האל ארטמיס (מי שהטילה על אגממנון  לשחוט את בתו) חוזרת בה ומצילה את איפיגניה מידיו וכמין השתקפות של מעשה עקדת יצחק – תחת איפיגניה מופיע צבי (איל,  אצל אברהם ויצחק)  והוא נשחט במקומה.

גורלה של בת יפתח, לעומתה, הוא חד משמעי. בניגוד לאלה היווניה, האל של ישראל  אינו חוזר בו הפעם, כבמקרה עקדת יצחק.  יפתח חייב לקיים את נדרו ולזבוח את בתו המבקשת ארכה של חודשיים, ואז, שום צבי או איל אינם מופיעים : "ויעשה לה את נדרו אשר נדר".

התמה של אבות המקריבים את ילדיהם חוזרת במסורות של עמים שונים. אצל סרן קירקגרד  מעשה עקדת יצחק מסמל  את האמונה הצרופה ביותר. היא עוברת כחוט שני בכמה יצירות בספרות ובמחזאות הישראלית. למשל, במחזה "ליל העצמאות של ישראל שפי" של אברהם רז, (1972).

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה