שיחות רדיו - מדברים לאוויר

רכילאים עילאיים

אני רוצה לספר הפעם על הנושא הכי המושמץ: רכילות, וליתר דיוק – ספרות ורכילות. ואני רוצה לטעון שבעידן התקשורת החברתית הדיגיטאלית עם הפוסטים האישיים בפייסבוק והבלוגים, צריך לחשוב מחדש ובלי פחד על מעמדה של הרכילות בספרות.

הסופר האמריקני הגדול טרומן קפוטה אמר: "כל הספרות היא רכילות" , ואפילו שנראה שנסחף קצת יש המון אמת במה שאמר.  ללא האלמנט של הרכילות קשה להעלות על הדעת כמה  מהיצירות הגדולות במאה ה18 ה19 וה20, , ברומן המכתבים (יחסים מסוכנים), ברומאן הוידויי (אמיל), וברומאן הריאליסטי. בספריהן של אמילי ברונטה, של ג'יין אוסטן, ורג'יניה וולף  או סקוט פיצ'רלד ואפילו ביוליסס של ג'ויס. אני טוען שגם עגנון הגדול , ללא ספק התענג על מעט הרכילות בתיאורי  כמה מגיבוריו, ויש יסוד רכילותי בזיכרון דברים, בקופסה שחורה ובמר מאני.

כמובן שיש להבחין היטב בין רכילות חיובית בתיאור דמויות ספרותיות שמשרתת את הסופר מעשירה את העלילה מקרבת את הקורא, לבין הרכילות האחרת, החטטנית, הרכילות שבדרך כלל רק משעשעת ולפעמים ממש פוגענית. צריך להודות שדווקא כמה מהסופרים והסופרות שלכאורה בזים לרכילות  במין פוזה של  התנשאות מוסרית , הם מהרכלנים והמשמיצים הכי גדולים, בחדרי חדרים, כמובן..

והיו גם סופרים וסופרות שהרכילות שימשה אותם הן ביצירת העלילה ובה בעת היו גם רכלנים עילאיים.

ואני רוצה לספר על שניים כאלה שהיו סופר אחד , או, סופר אחד שהיה שניים. ואני מתכוון לאחים אדמונד וז'יל דה גונקור שחיו בפריס במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ותיעדו ביומן שלהם מידי יום ביומו את חיי הספרות בצרפת. שני אחים לא תאומים שהיה ביניהם חיבור סימביוטי מדהים. אף אחד מהשניים לא העביר יותר מיום אחד ללא אחיו. שותפים  כגוף אחד ובכל רגע ברשמים, במצבי הרוח, בטעם,בחרדות ובתענוגות. אפילו באותה המאהבת. נשמה אחת. מוח אחד. כל מה שמסופר ביומן הזה שלהם במשך כעשרים שנה -  חתום כמעט תמיד בגוף ראשון יחיד: "אני".

במחצית השנייה של המאה ה 19 פריס הייתה בירת הספרות של העולם המערבי והאחים דה גונקור תיארו ברומאנים שלהם את הווי החיים בפריס . אבל הרומאנים שלהם  לא זכו בתשומת לב רבה. ואם פרס גונקור נקרא על שמם –   זה בזכות היומנים שכתבו ביחד, בזכות התיעוד  השנון והמדוייק. והם לא חסו על איש.

על גוסטאב פלובר הם כתבו: "שמן, עם צחוק ילדותי. טורח ימים שלמים  ואפילו שבועות על דף כתוב אחד." ואני נזכר במה שאמר יעקב שבתאי על כך שהכתיבה אצלו היא כמו לעבור במברשת שיניים על כל רחוב אלנבי.

על ויקטור הוגו:  "נחשב בעיני אחרים וגם בעיני עצמו  למשורר אלוהי. בעל כוח פיסי לא רגיל. פלובר אמר שמה שמעניין  אצל הוגו זה שהוא אדם ללא שום הגות, שרוצה שיכירו בו כהוגה גדול."

על שרל בודלייר:  "איך שנכנס לקפה במין תלבושת צבעונית השמיע בקול את המשפט הבא: "באותו היום שרצחתי את אבא שלי.." -  שכמובן גרם כולם להפנות אליו את ראשיהם. ראינו אותו אוכל בשולחן סמוך. ללא עניבה וללא צווארון כמקובל. שיער ראשו מגולח כמי שנידון לגיליוטינה. יש לו כפות ידיים קטנות כמו של אישה והוא נופף בהם באוויר כשהתווכח עם מישהו על  שיר שלו ובסוף חבט בשולחן בזעם. "

"בערב אצל הנסיכה פגשנו את אלכסנדר דומא האב. ענק. שיער מתולתל כמו של כושי. עיניים של היפופוטם. פרצוף רחב כמו הירח. הוא מדבר רק על עובדות ועל קוריוזים. סיפר שכתב מאמר על הר הכרמל."

על טורגנייב שחי בפריס כמה שנים, בנימה סלחנית ולא אופיינית שהייתה שמורה אצלם אך ורק לסופרים זרים:  "סופר זר בעל כשרון עדין. ענק מלא קסם ובעל מזג טוב. שיער לבן ועיניים כחולות נפלאות. דברנו על ספרות רוסית. הוא אמר שסופרים במעמדו לא מקבלים יותר מכמה פרוטות לגיליון דפוס. אמר שיש רק סופר זר אחד מפורסם ברוסיה: צ'רלס דיקנס. נחוש להשאיר את חותמו בספרות אבל מודע לכך שהוא לא גאון. חי בפחד תמידי מהמוות. "

על זולה: "בערב פגשנו את המעריץ שלנו, אמיל זולה. בנאדם שסובל מרגישות מופרזת. חסר מנוחה. חרד. מסובך. לא קל להבין אותו. דיבר בעיקר על הצרות הכלכליות שלו והיחסים המשובשים עם המו"ל."

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה