סיפור

תינוק באוטו / חגית שדה

אני לא מתה על הסופי שבוע אצל אימא שלי. היא אישה קשה. זה לא הפיקניק שאתם מדמיינים, עם שינות ארוכות והמקושקשת עם בצל ועגבניות שהיא עשתה בשבילי כשהייתי קטנה. אבל מאז שאלי עזב אני נוסעת אליה כמעט כל שבוע. נסיעה ארוכה, רובה על כבישים צרי שוליים שמתפתלים בחשכה לתוככי רמת הגולן. 

אני יוצאת מאוחר בתקווה שהתינוק יירדם. באופן מוזר, העייפות שלי מגבירה את הדריכות, למרות שכאימא העיפות שלי היא לא נתון במשוואה. 

הוא כבר לא קשור במושב לידי, ופיטפוטי התינוקות שלו מגיעים אלי מהספסל האחורי. אבל אני לא נופלת למלכודת. מכירה את הפס קול של הנסיעות האלה ברמת דיוק של מבצע צבאי.

אחרי שישתחררו הפקקים של נתניה יתחילו הצרחות. זועמות, נואשות, בלתי ניתנות לניחום.  הוא יצרח כל הדרך עד שנגיע למושב. אימא שלי תעמוד מודאגת בכניסה לכביש הגישה כאילו היא סדרן בחניון של הלונה פארק, למרות שרחבת החצץ בכניסה לבית ריקה מרכבים. אפילו אין לה אוטו. בגלל זה אני מגיעה כל פעם לקחת אותה לרופא או יעוץ בנסיעות הארוכות האלה מהמרכז שמשבשות את החיים שלי. 

אבל אני מנסה. במושב לידי מונחים קופסת סוכריות סגורה היטב, דישידישי הסמרטוט שלו, בקבוק מים. כמו סיזיפוס אני עורכת את הסלעים שלי בתחתית ההר, מוכנים לנסיעה המפרכת. כשיתחילו הצרחות, אחרי שיגוועו כל השירים וההסחות שאני יכולה להעלות בדעתי, אשחד אותו בקופסא המרשרשת, בסמרטוט, אגנוב ממנו קצת מים בתקווה להירגע בעצמי. 

כל שבוע. החיה הפצועה משתוללת במושב מאחורי. אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום. מנסה להמיס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזאציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים את צידי הראש.

בגשר של בית המכס העליון אני פותחת את כל החלונות וצועקת איתו. מחזיקה את עצמי בכוח שלא להטות את הרכב בפראות לתוך הירדן ולהפסיק את הרעש הנורא. 

אני שונאת את הנסיעות, את הנוכחות שלו שממלאת כל חלקיק באוויר. את זה שאלי לא איתי. אני שונאת את אימא שלי שבגללה אני שוכחת מהכול וממהרת לרצות אותה, לקחת. להביא. להסיע, שונאת את התינוק הצרחן הזה שכבר אחת עשרה שנים ושבעה חודשים ושנים עשר ימים ושלוש עשרה שעות צורח לי באוטו, בנשמה, ורק בפעם היחידה, שהיה בכוחו להציל את כולנו, הוא נירדם כמו מלאך וישן כל הדרך, ולא טרח להתעורר. גם לא כשהגעתי לבית של אימא, שבאותו יום לא עמדה בחוץ כמו נץ זקן מחכה לטרף. ואני מיהרתי פנימה לבית המוצל, הקריר, לארגן אותה לנסיעה לקופת חולים בעמק. ולנוח קצת מהנסיעה הארוכה וכל הזמן הזה התינוק ישן בתוך הכבשן שבפתח הבית ברמת הגולן, ומאז הוא לא התעורר ולא מפסיק לצרוח. 

 

 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה