מקבילים מחכימים

מות העש: ורג'יניה וולף, ליאונרדו דה וינצ'י

 

1. ורג'יניה וולף. מות העש (קטע)

...האפשרות לחיות רק חיי עש, או רק יום של עש, נראתה כגורל מר מנשוא, והתלהבותו למצות את מלוא ההנאה ממעט ההזדמנויות שניתנו לו נראתה מעוררת רחמים. הוא התעופף במרץ לפינת תאו, המתין שם רגע ועף לפינה אחרת. מה נותר לו עוד לעשות חוץ מלעוף לפינה שלישית וממנה לרביעית?...ואף על פי כן, משום שהיה כה זעיר, והיה צורה כה פשוטה של האנרגיה שזרמה פנימה מבעד לחלון הפתוח ועשתה דרכה באין– ספור פרוזדורים צרים וסבוכים במוחי ובמוחם של בני אדם אחרים, היה בו גם משהו נפלא ומעורר רחמים. כאילו נטל מישהו טיפה זעירה של חיים טהורים, הלביש אותה בעדינות ככל האפשר בפלומה ובנוצות, ושילח אותה לחולל אנה ואנה כדי להראות לנו את טבעם האמיתי של החיים. ולמראהו, מוצג ופרוש כך, לא היה אפשר להתגבר על המוזרות שבו. אנו נוטים לשכוח את החיים למראה היצור המתגבנן והמתנהל לו, מקושט ומגושם עד כדי כך שהוא נאלץ לנוע במלוא הזהירות והדרת הכבוד. ושוב המחשבה על החיים שהיו עשויים להיות לו אילו נולד בכל צורה אחרת גורמת לנו להתבונן במעשיו הפשוטים במידת הרחמים.
כעבור זמן מה עייף ממחולותיו, התיישב על מדף החלון בשמש, ומאחר שהמחזה המוזר בא אל סיומו, נשכח מלבי. אחר כך נשאתי את עיני ופגשתי בו. הוא ניסה לחדש את מחולו, אך נדמה שהוא נוקשה מדי או מסורבל מדי ואינו מסוגל אלא לרחף בתחתית השמשה; אחר כך ניסה לעוף לרוחב השמשה, אך כשל. משום שהייתי עסוקה בעניינים אחרים, עקבתי שעה קלה בלא מחשבה אחר מאמצי הסרק הללו, ובלי משים ציפיתי שהוא יחדש את מעופו, כדרך שאדם מצפה שמכונה שחדלה לפעול לרגע תחזור לפעולה בלא לבחון את הסיבה לקלקול. בתום הניסיון שכנראה היה השביעי, הוא החליק ממדף העץ ונפל, מנופף בכנפיו, על גבו על אדן החלון. חוסר התוחלת שלו נגע ללבי. עלה בדעתי שהוא נתון בקשיים; שהוא אינו יכול עוד להתרומם; שרגליו נאבקות לשווא.

אבל כאשר הושטתי עיפרון כדי לעזור לו להתייצב עלה בדעתי שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו.
הרגליים התעוותו בעוז עוד פעם אחת. הסתכלתי סביב כמחפשת אחר האויב שבו הוא נלחם. הבטתי החוצה. מה אירע שם? השעה היתה מן הסתם שעת צהריים, והעבודה בשדות פסקה.
דממה ושקט תפסו את מקום הפעילות הנמרצת. הציפורים עפו למצוא מזון בפלגי המים. הסוסים עמדו בלא ניע. אך העוצמה נותרה כשהיתה, ערוכה בחוץ אדישה וסתמית, אינה ממוקדת בדבר.

משום מה היא התנגדה לעש הקטן שצבעו כעין החציר. לא היה טעם לנסות לעשות משהו. כל שנותר היה להתבונן במאמצים יוצאי הדופן שהשקיעו הרגליים הזעירות כנגד הגורל הממשמש ובא, שיכול היה, אילו רצה בכך, להטביע עיר שלמה, לא סתם עיר, אלא המוני בני אדם; ידעתי, לשום דבר אין סיכוי לנוכח פני המוות. ואף על פי כן, לאחר הפוגה של אפיסת כוחות שָבו הרגליים ורפרפו. היא היתה נפלאה, המחאה האחרונה הזאת, וכה נואשת עד כי לבסוף עלה בידו להזדקף. כל האהדה היתה נתונה, כמובן, לחיים. ומשלא נותר עוד מי שידאג או ידע, היה מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה, לשמור על מה שאיש מלבדו לא הוקיר ולא רצה לשמר, נוגע ללב בצורה מוזרה. ושוב נראו משום מה חיים, טיפה טהורה. שבתי והרמתי את העיפרון, אף כי ידעתי שזה חסר תוחלת. אבל בעודי עושה זאת התגלו לעין סממני המוות שאי אפשר לטעות בהם.
המאבק תם ונשלם. היצור הקטן וחסר החשיבות יָדע עתה מוות.
ובעודי מתבוננת בעש המת, מילא אותי הניצחון השולי והזעיר של כוח כה גדול על פני יריב כה עלוב ונקלה פליאה. כשם שהחיים היו זרים ומוזרים אך לפני רגעים מעטים, עתה היה המוות זר ומוזר. לאחר שמילא את תפקידו היה עתה העש שרוע שלֵו ובלא טרוניה. הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני


* מאנגלית, כרמית גיא. הוצאת כתר

 


ליאונרדו דה וינצ'י. העש והנר

אזהרה לאלה המתרחקים מהאור האמיתי על מנת לרדוף תהילה חולפת

העש השחצן, הריקני שלא מסתפק בכוחו המאפשר לו לעוף באוויר בנחת, נכנע לפיתוי להבת הנר, ומחליט לעוף לתוכה. אך תנופתו העולצת מומרת באחת באסון. שכן בתוך הלהבה כנפיו העדינות התכלו. והעש הביש גדא הוטל שרוף למרגלות פמוט הנר.
אחרי שקונן בלי די, ונמלא חרטה מחה את הדמעות הזורמות מעיניו הרים את פניו וזעק: הו אור מתעתע ! בכמה רבים אחרים כמותי תעתעת לפניי, ואם תשוקתי הייתה לראות אור, מוטב היה לי להבחין בין אור השמש להבהובו של איזה נר מלוכלך!

*

 הדבר הראשון הבולט בהשוואת שני הקטעים שנכתבו בהפרש של 500 שנה - הוא האורך. התיאור של דה וינצ'י בעברית מכיל כ 80 מילים. של וולף – כ 800. ומה אנחנו מרוויחים מכך? את המסקנה לאורך המסה ובסופה שהמוות חזק מהחיים, ואין הרבה מה לעשות בעניין זה: " מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה.." הוא חסר תוחלת. וכבר התגלו לעין סממני המוות שאין לטעות בהם." ומה באמת למדנו מכל זה? " הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני." האומנם? האם לא נכתבו בעניין זה מיליוני מילים שכולן הגיעו לאותה מסקנה עצמה? ומה התחדש לנו כאן?
דה וינצ'י ווולף מתבוננים בעש כל אחד מנקודת ראות אחרת. המסה של וולף זכתה בתהילת עולם ועשרות מאמרים פרשניים. את תיאור מותו של העש כפי שכתב ליאונרדו דה וינצ'י מצאתי במקרה ביומנו של האמן הגדול הזה. אצל וולף, כצפוי, העש מעורר רחמים, הוא פאתטי, וכצפוי – משל – לא מקורי ודי בנאלי לחיי אדם, למה שלמדנו עוד מימי תהילים : "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר"
. גם אצל ליאונרדו העש המסכן מהווה משל – אבל לא למוות ולפאתוס הנלווה במסתה של וולף – אלא כמין הכוונה אופטימית , בעצם – להישמר מהאור המתעתע של האשליה ולדבוק באור האמיתי , לא של המוות אלא של אפשרות חיים מוארים. מנקודת ראותנו, של בני המאה ה 21 תפיסתו המוארת, ההומוריסטית - ( היתוש נטול הכנפיים המוחה את דמעותיו..) - של איש הרנסאנס מועילה יותר, מאירה יותר, מבטיחה יותר מהראייה החולנית, הדיכאונית והטיפוסית של האינטלקטואל במאה העשרים האומללה. האחת, הניורוטית מובילה אל תהומות הייאוש, האחרת – אל חיי יצירה בריאים ומעוררי השראה.

 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה