שיחות רדיו - מדברים לאוויר

שיחת רדיו : בלוגרים קדמונים

אני רוצה הפעם לדבר על אחת האהבות שלי, קריאה ביומנים. ויש בספרייה שלי מדף שלם של יומנים היסטוריים: יומניה המלכה אליזבת הראשונה , יומנים הגותיים כמו יומניו של סרן קירקגור, של סופרים כמו ורג'יניה וולף או הרמן  הסה ושל משוררים כמו היומנים של ייטס או יומני מסעותיו של המשורר היפני הגדול  מטאסואו באשו.

ועוד כל מיני בלוגים קדמונים , כי בלוג הוא לא יותר מיומן וירטואלי. אנתולוגיה של בלוגים אין עדיין, ואולי פעם יהיה לז'אנר חדש.

מתי התחיל כל הסיפור הזה של היומנים - (לא הביוגרפיות)? ממתי אנשים כתבו לעצמם, על עצמם מדי יום ? יש  כמובן "יומנים" עתיקים כמו אלה של מלכי אשור שחצבו בלוחות אבן את הבלוג שלהם, משהו כמו: אני זה וזה, המלך האדיר , הענק המדהים, הבסתי את  זה וזה  השפל והעלוב ולקחתי את כל נשותיו ואת כל עבדיו וגם את ראשו לקחתי  למזכרת לתלות מהמנורה. ועוד כאלה מיני יומנים אישיים קדמונים של מלכים אדירים, החצובים באבן השוקלת כמה טונות, ואתה חושב  אגב כך על האבולוציה של הז'אנר הזה – מסלעים ענקיים ליומנים בספר ועד לבלוג  הוירטואלי היום שהוא נטול כל משקל.

אז אני לא יודע מי נחשב היומנאי הראשון ואני מציין כאן ללא שום סדר כרונולוגי או אחר , כל מה שעולה בזיכרון  שלי מהיומנים של קפקא ועד לסדרת יומני הערפד, להבדיל. מטבע הדברים אני נמשך במיוחד ליומנים של סופרים המתעדים את חיי יומיום שלהם, אבל לא בוחל גם ביומנים פיקטיביים, לא מתחזים, אלא כאלה שמוצגים  בגלוי כיצירה ספרותית , אבל לא מתלהב מיומנים מזוייפים,   שהם בדרך כלל  ללא כל ערך ספרותי או אחר ונכתבו בכוונה להטעות את הקוראים, כמו היומנים המזוייפים של היטלר או יומניו של מוסוליני.

אנחנו קוראים ביומנים  של אחרים בעיקר מייצר המציצנות. מסקרנות . אבל נחוץ להבחין בין סקרנות ברמה של רכילות, למשל: האם נכונה הסברה שבדפים שנקרעו מיומנו של לואיס קרול הוא  כתב  שהוא מתכוון להציע נישואים לאליס לידל ,  המודל שלו לאליס בארץ הפלאות? - לבין קריאה שעשוייה להעשיר מאוד. אף אחד לא יכול להבטיח שקריאה ביומנו של קפקא תלמד אותנו מהו סוד גדולתה של יצירתו . אבל  זו יצירה ספרותית בפני עצמה שנוגעת ללב ונפיק מקריאתה מה שמפיקים מכל יצירה ספרותית חשובה. או, היומנים של  הפילוסוף הדני סרן קירקגור שטרם תורגמו לעברית למיטב ידיעתי, שהם משעשעים בשנינותם, מלמדים על אישיותו אבל גם מסייעים להבין את משנתו הפילוסופית. יומנים כאלה , המשעשעים ומרחיבים את הדעת הם היומנים  שאני אוהב במיוחד. למשל: יומנה של  סי שונאגון, אשת חצר הקיסרית היפנית במאה  ה11, שתורגם לעברית בשם ספר הכרית, וגם יומנים של שתי גברות יפניות אחרות , שלצערי לא קראתי בשפת המקור. וחשוב לספר שהנשים היפניות האלה ואחרות  שתיעדו את חיי היומיום שלהן בחצר המלכים היפניים  עוד במאה ה 11, כתבו על פלירטוטים קטנים, רכילויות לא מזיקות על הנעשה בחצר הקיסר או הקיסרית, על יפי האביב  ועל חן הגשם הרך בפרוזה צלולה משובצת בשירים, בהומור ובהרבה חכמה ובעדינות רבה - והקדימו במאות שנים את גברות האצולה האירופאיות בצרפת ובאנגליה שהחלו לכתוב יומנים אישיים, כז'אנר, בדרך כלל כמה מאות מאוחר יותר.

אבל , אם הייתי צריך להכתיר את נסיך כותבי היומנים, הייתי בוחר ללא היסוס בסמואל פיפס. פיפס זה, בן המאה ה 17 , היה פקיד במשרדי הצי האנגלי, לא בן אצולה, לא משורר ואף לא בעל שאר רוח יוצא דופן. אבל הוא היה  בעל סקרנות עצומה , ותמיד אימפולסיבי. היה ביבליופיל עם ספרייה גדולה, אהב לשיר, לנגן בכל כלי הנגינה שהיו ידועים בזמנו, אהב לשתות יין, לאכול טוב, לבקר בתיאטרון ולבלות בחברה משעשעת. הוא כתב  יומיום. וכתב הרבה. במהדורה המקוצרת שאצלי  - לא פחות מ 1700  עמודים שמכסים תקופה של 9 שנים שבהם  התרחשו כמה אירועים חשובים: מלחמת אנגליה – הולנד שבה הובסו האנגלים. המגפה הגדולה , והשריפה שהשמידה חלק גדול מלונדון:  הוא כתב: "ראיתי זוג יונים ששובכם נשרף כליל חגים שוב ושוב מעל לשובך השרוף ומתקשים להיפרד.." אבל עיקר העניין הוא דווקא ביומיום  השגרתי שלו . חשוב לומר שפיפס לא טרח בשום גינונים ספרותיים. הוא כתב  כשם ששר וניגן, בשביל הכייף שלו.  הוא מספר הכול ולא מסתיר דבר. לא מאתנו , הקוראים, אבל בכל זאת: חלק גדול ביומנו כתוב במין סגנון קצרנות של זמנו, ויש אירועים אינטימיים שעליהם הוא כותב בתערובת מסובכת של אנגלית, צרפתית, לטינית וספרדית. למה? – מחשש עינה הבולשת של אשתו שידעה יפה מאוד עם מי יש לה עסק. כך למשל הוא מספר איך תפסה אותו אשתו כשהיה מרוכז בליפופים עם אליזבת, העוזרת שלהם ולפני שזרקה אותה מביתם:  הוא כותב : "היא הגיחה פתאום ותפסה אותי בשעת מעשה..איזו אבדה  קשה זו הייתה... " אבל במהרה התנחם בפלירטוט אחר, בפאב או בחשכת אולם התיאטרון. ואז חוזר הביתה  - ולמיטה. וכך הוא חותם כל  דף ביומנו: And so to bed..

ידוע שניתן למצוא ההקלה מסויימת בחיי היום באמצעות הכתיבה, אבל עכשיו זה רשמי: על פי מחקר שנערך באוניברסיטת דיוק בארה"ב, נמצא ש20 דקות כתיבה ביומן האישי, ממש כמו 20 דקות של תרגול פיסי ביום) -  תורמות לאין ערוך לבריאות הנפש של הכותב. אז האם הבלוגרים באינטרנט הם הבריאים נפשית יותר מכולנו. לא בטוח. שווה לבדוק, ואולי יום אחד מישהו יספר על היומן שלך בתכנית רדיו כלשהי.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה