שלוש שאלות

שלוש שאלות לנדב לפיד

פנדה : מתי בערך החלו בימאים ליצור סרטים על פי  ספרים?

 

נדב:

קשה לי לענות לשאלה הזו. אני הרי לא ממש היסטוריון של קולנוע. אני זוכר שקראתי פעם על שיעורי הקולנוע שאיזנשטיין (הבמאי הרוסי העצום, "אוניית הקרב פוטיומקין"), היה נותן בבית הספר לקולנוע שהוקם במוסקבה ישר אחרי המהפכה. המדינה הסובייטית היתה עדיין במלחמת אזרחים נגד הרוסים הלבנים, ולא היה תקציב, אמצעים או ציוד לצלם כלום. אבל היתה כמובן תשוקה אינסופית ומחשבה וניסיון ואמונה ביכולת וההכרח לייצר דוקטרינה קולנועית, לפענח איך צריך להראות קולנוע קומוניסטי בעולם שאחרי המהפכה. לכן תלמידים היו מספרים במילים למורה, איזנשטיין, ולחבריהם לכיתה, את הסרטים שעשו. שעשו בראשם בלבד כמובן. סרטים שלמים וארוכים של 90 דקות, 120 דקות, שלא צולם בהם פריים אחד ולא לוהק להם שחקן אחד, אבל שסופרו בפרוטרוט, שוט אחר שוט ומילת דיאלוג אחר מילת דיאלוג ופני שחקן ופני השחקנית, ובגדי הניצבים ומאיפה בא האור שמאיר אותם. ובמסגרת הזו, לא מעט מהתרגילים שהטיל עליהם איזנשטיין היה לייצר בראשם סרטים מדומיינים כאלה שלא יתקיימו לעולם בעקבות ספרים קיימים, מדאם בובארי למשל, ספרות די בורגנית מנקודת מבט מרקסיסטית אני מניח.

 

פנדה:

 כסופר וכבימאי אתה נמצא בצומת מעניינת במיוחד.  באיזה מקום מסתיים הדמיון בין עלילה ספרותית  לעלילה קולנועית?

 

נדב:

מנקודת מבטי יש דמיון גדול בין עלילה ספרותית לקולנועית. לפחות בספרות ובקולנוע שקרובים לליבי. דמיון במובן הזה ששניהם הם רק פלטפורמה, הם כורח, הם מצע, לשאת על גבן איזו מוזיקה, מוזיקה של מילים ומשפטים או אימאג'ים וקאטים ומהלכי בימוי, מוזיקה שמנגנת את הרגישויות, התחושות, המלודיה של הקיום, בעיניו ובגופו של היוצר. במובן הזה עבורי בשניהם, קולנוע וספרות, העלילה היא כמעט רע הכרחי, תשובה לצורך הילדותי כמעט אבל הכנראה בלתי נמנע של כולנו בסיפור, בסדר, בהרמוניה. ומצד שני אולי הסתירה, ההכרחית עבורנו, בין הפשוט למופשט.

בהקשר הזה אני יכול לומר שאני, בעיקרון, חובב, גם בספרות ובקולנוע אפילו יותר, עלילות פרימיטיביות. פרימיטיביות במובן הזה שהן לא מכילות הרבה נקודות מפנה, היפוכים מסחררים, אקרובטיקה נרטיבית של קוסמי עלילה, מהסוג  שרואים נניח בחלק מהסדרות המתוחכמות שהמון סוגדים להן. חשבת ש-א. הוא כזה ואז גילית שהוא בכלל כהפוך ושהוא ו- ב. שחשבת שהיו אויבים, הם מסתבר גם מאהבים. זה משעבד בעיני את המלודיה הקיומית הזו, שעליה דיברתי מקודם, לעלילה, הופך את היוצר לעבד לעלילה, הופך את מעשה הקסם למעשה קסם עלילתי, בעוד שהקסם האמיתי נמצא כאמור לטעמי במקום אחר. אותי מעניינות יותר עלילות פשוטות, דלות במהפכים, מפתיעות רק במובן שמה שציפית שיקרה קורה כיוון ש-"ככה זה בחיים" או נכון יותר: "ככה הם החיים". סרט דוקומנטרי יכול להיות מפתיע, כיוון שההפתעה קרתה באמת. סרט עלילתי צריך להיות צפוי. אני מרגיש קרוב ליצירות שחופרות וקודחות כמה שיותר לעומק שניתן, בעזרת המילים והמיז אנ סצינה במעמקי ה: "ככה הם החיים" הזה, בפשטות היפה-משעממת-נוראה-בלתי ניתנת לשינוי, של הקיום.

 

פנדה: האם אתה רואה אפשרות של קיום מקביל  שלך או של אחר סופר-בימאי סרטים, כמו נניח אמן-בימאי סרטים (ז'ן קוקטו למשל)

 

נדב

. כמובן שבאופן עקרוני אפשר להיות גם וגם, סופר ובמאי קולנוע, אם יש מספיק זמן פנוי ומרץ ניתן מין הסתם לעשות הכול. ויש לא מעט דוגמאות. פזוליני נניח. ממש עכשיו התחלתי לקרוא ספר סיפורים שכתב אנטוניוני. אחר כך נדמה לי שרוב הדוגמאות יראו, אני גם חש את זה באופן אישי, שקשה להיות שאפתן באותה המידה בשני התחומים.

בתור במאי יש בי איזו שאיפה לחקור את מעמקי היבשת הזו, יבשת הקולנוע, שלתחושתי במאה ושלושים בערך שנות קיומה, נותרו בה עדיין לא מעט איזורים עלומים שכף רגל במאי כמעט לא דרכה בהם, שעינינו לא ראו והמצלמות שלנו לא צילמו. ובאיזושהי דרך אני שואף בסרטים שלי, מעבר ולצד כל שאר מה שאני מנסה לעשות בהם, לתקוע שם דגל, או להרחיב את גבולות הקולנוע, ואולי נכון יותר לומר להעמיק, כיוון שהכול נראה לי כבר פה, קיים, צריך רק לחפור מתחת לשכבה העליונה. זו היתה קצת האמביציה שלי, יומרנית ככל שתשמע, גם לגבי ספרות, כשכתבתי את הספר הראשון שלי. ולמרות שמילים של ספרות, כתיבה, עדיין מלהיבות אותי, ומשוטטות לי בראש, קשה לי לומר שאני יכול עדיין לנפנף בדגל הזה כסופר.

 

 

 

ספרו של נדב לפיד " תמשיך לרקוד" המורכב מארבע נובלות  ראה אור ב2001,

סרטיו עד כה: כביש, 2005, החברה של אמיל, 2006, השוטר, 2011, גבעת התחמושת, 2013, הגננת, 2014, למה, 2015, מיומנו של צלם חתונות, 2016, מילים נרדפות, יעלה ב2018.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה