סיפור

תולדות העונג

רון דהן

תולדות העונג

בגיל שלוש עשרה הרג חתול. הוא לא זוכר כיצד נראה החתול , אך הוא זוכר איך נראתה החתולה : הפרווה שלה הייתה בכמה צבעים מעורבים אלה באלה, שחור ולבן, קצת צהוב שהתכהה לכתום ואפור במקומות אחרים. אפה היה שטוח ושאר פניה משורטטים בסימטריות מושלמת.

לחתולה קראו סימה. בואניש יודע את זה כי הוא נתן לה את השם הזה. היא גרה במקלט הבניין בו גרו הוא ובני משפחתו. כל בוקר הייתה גברת כץ, השכנה המעצבנת מקומת קרקע שמה לה אוכל ומים. בואניש זוכר גם את גברת כץ עם השמלות שלה משנות החמישים והריח העבש שבקע מדירתה בכל פעם שפתחה את הדלת כדי לצעוק עליו ועל חבריו. הוא שנא אותה וייחל למותה. הוא היה בטוח שכל קיומה נועד להפריע לו לשחק כדורגל בין שתיים לארבע ולטפס על עמודים עד שהזין שלו השתפשף מספיק והרגשה נעימה הציפה את גופו וגרמה לעיניו להתכווץ בעווית בלתי נשלטת.

הוא לא זוכר כיצד התחיל המנהג הזה שלו אבל שהיה קשור בוודאי לתחביב שלו לטפס על כל מה שאפשר – עצים, עמודים, מקלטים וגדרות. הוא היה זריז ואתלטי  וידע לטפס במיומנות שסחטה קריאות התפעלות מחבריו כל פעם מחדש. זה לא שאהב במיוחד לטפס על דברים, הוא פשוט היה טוב בזה. הוא נהנה לראות את האחרים נכשלים פעם אחר פעם, ונהנה מהמעמד שרכש כמטפס הכי טוב בשכונה, מעמד שהקנה לו מעריצים רבים.

הוא אהב במיוחד עמודים חלקים וגבוהים כי אלה היוו אתגר אמיתי. בטיפוס עליהם נאלץ לאמץ כל שריר בגוף שלו ולהיצמד היטב לעמוד החלקלק. לא רק שהטיפוס היה קשה אלא שאם החליק, לא היה לו במה להיאחז  והיה מוצא את עצמו על הקרקע, ידיו חרוכות ומיוזעות מהמאמץ.

הוא פיתח טכניקת טיפוס בהצמדת החלק התחתון של הגוף לעמוד בעזרת שרירי הרגליים והתקדמות מעלה באמצעות הידיים. טכניקה זו אפשרה לו לעצור במהלך הטיפוס ולתת לידיים לנוח כשגופו נותר תפוס סביב העמוד באמצעות רגליו.

כך הוא גם גילה את העונג.

זה היה על עמוד המתכת שהזדקר בחצר והתנשא לגובה של חמישה מטרים. אף אחד לא ידע מדוע הוא שם בעצם, באמצע הגינה, יציב כמו עץ עתיק. הוא לא היה רחב אך השמש קילפה והחליקה את משטח פניו עד שהבהיק. אף אחד לא הצליח לטפס עד לראש העמוד. אף אחד - חוץ מבואניש. הוא הצליח לעשות זאת במאמץ  עצום של שרירי האגן והרגליים. ההתקדמות הייתה איטית להכאיב והזין שלו השתפשף דרך מכנסי הכותנה הדקים עד שנעמד. הוא זוכר - זה קרה כבר בפעם הראשונה שהצליח להגיע אל ראש העמוד – איך נחשול של עונג שטף אותו והצמית אותו לעמוד. הוא לא ידע מה זה, איך זה או מה קרה לו. הוא נבהל ומיהר לרדת מהעמוד לקול צהלות חבריו. זה לא עזר – הוא הרגיש חרא. בואניש הלך הביתה וניסה להבין מה קרה. נגע בזין שלו. הוא היה רפוי ומכווץ. תחושה של גועל ותיעוב עלתה בו והוא נשבע לעצמו שלעולם לא יעשה זאת שוב. אלא שבצהרי יום המחרת שוב חזר אל העמוד. משהו משך אותו שוב לטפס. הוא היה נחוש  להוכיח לעצמו שההצלחה ביום הקודם לא הייתה מקרית אבל למעשה מה שדרבן אותו מאז הבוקר הייתה ההיזכרות בעונג.  הפעם התקדם הרבה יותר מהר ותוך כמה דקות הגיע לסופו של העמוד. הזין שלו היה צמוד לעמוד אך שום דבר לא קרה. לרגע היה מאושר, זהו, אמר לעצמו, מקרה חד פעמי שלא יחזור, הכי טוב. למה הוא צריך את זה? הוא הגיע לראש העמוד הכי גבוה בשכונה, פעמיים, וחבל שאף אחד לא ראה אותו, ואם כבר, אז כדאי ימשיך להתאמן, הוא ירד חצי עמוד  ושוב יטפס וכך יוכל להשתפר ממש. בפעם הזאת, עד שהגיע לחצי הדרך כבר חש את העונג עולה באזור החלציים עד שהתפוצץ בתוכו כעבור כמה שניות.

אוחחחחח, פלט בעל כורחו, אההההה...

אבל עוד לפני שנחת לקרקע כבר שנא את עצמו. הוא חבט בעמוד בחוזקה ובעט בו בזעם. למזלו לא היה אף אחד מסביב לבד מהחתולה של גברת כץ שהתחככה ברגליו. הוא בעט בה קלות והעיף אותה הצידה, אל תגעי בי, צעק עליה, אבל היא שבה וקימרה את פרוותה כנגד קרסוליו. הוא רכן וליטף אותה מעט. פרוותה הייתה מדולדלת והוא חש בעמוד השדרה הרך דרך העור. כעבור כמה רגעים זיהתה תנועה כלשהי בין השיחים ורצה לעברה. בואניש התרומם  וחזר הביתה בריצה שטוף רגשות אשמה וגועל.

תחושת האשמה עצרה אותו מלטפס כמה ימים, כמעט שבוע, עד שהצורך הכניע אותו שוב. הוא חיכה כל היום עד שהחצר תתפנה מכל הילדים ששיחקו שם ולקראת ערב שב וטיפס על העמוד עד שהעונג נבע מהזין שלו במשך שניות מעטות אך מהממות בעוצמתן. את הבדידות המהממת לא פחות שפשטה בו לאחר העונג הפיגה החתולה שתמיד צצה והמתינה לו למרגלות העמוד עד שיסיים וילטף אותה מעט.

כמובן שהוא לא סיפר לאף אחד על הגילוי. מעבר לכך שחש בושה עצומה בכל פעם שחשב על כך, גם לא ידע לתאר את התחושה המדויקת של העונג או את הפעולה שגורמת לו. טפס על עמוד - זה כל מה שיכול היה להגיד לחבר קרוב -הכול כבר יקרה מעצמו. אבל הוא לא היה בטוח בכך לחלוטין. היו ימים ורגעים שהיה משוכנע כי הוא ורק הוא גורם לשרשרת האירועים שמביאה לאותו רגע פועם. אמנם לא ידע בדיוק איך זה פועל אבל התחושה שבגופו מסתתר סוד נפלא ומבעית שכזה ליוותה אותו במשך שעות רבות. ליתר ביטחון הוא רצה לוודא שלא מדובר בשילוב של גוף ועמוד מיוחד ולכן ניסה להפעיל את המפץ גם על עמודים אחרים. לא בכולם הצליח. כמה היו קצרים מדי והצורך לרדת ולעלות התיש אותו, כמה - חלודים ומחוספסים והכאיבו לזין שלו יותר מאשר עוררו אותו  לפורקן, אחרים היו צרים מדי או עם זיזים מכאיבים. בכל זאת, היו כמה מהעמודים שהטיפוס עליהם הניב את התוצאה לה פילל. הוא גילה, תוך כדי ניסוי, שעוצמת העונג ומשכו משתנים בהתאם למספר גורמים שליטה שרובם לא היו בשליטתו כמו, למשל, המחשבות שלו במשך הטיפוס. הוא היה מוטרד מהעובדה שככל שחשב נניח, על הנשיקה שראה בטלוויזיה לפני כמה ימים או אפילו על החיבוק של בת דודתו הגדולה, עינת - כך  המשך והעוצמה היו ארוכים וחזקים יותר. הוא גם הופתע שמחשבות אלה שלא היו מתוכננות פשוט עלו בראשו תוך כדי מאמץ.

אבל בסופו של דבר, הוא השיג את מבוקשו והגיע לכלל מסקנה כי אין שום דבר פסול בעמוד החצר עצמו אלא דווקא בגופו שלו. באופן די מוזר, הידיעה הזו נסכה בו ביטחון והחזירה לו את מעט השליטה שאבדה בשל  הצורך האלים לשוב ולממש את העונג פעם ועוד פעם. מלבד זאת, הוא הצליח לרכוש לעצמו ידיעה נוספת והיא שאותה שנייה שבה חדל הרעד הנעים היא גם אותה שנייה שבה תקפו אותו רגשות האשם והתיעוב שחש כלפי עצמו. שתי התובנות הללו הולידו את המסקנה הבלתי נמנעת שעליו להפסיק ללחוץ את הזין לעמוד בדיוק ברגע הנפץ. כך הוא יוכל ליהנות מההרגשה הנעימה של הטיפוס אך גם להימנע מהתחושה הגועל שאחריו. אמנם, בינו לבין עצמו הודה כי הדרך אל הפיצוץ אינה משתווה, מבחינת עוצמת העונג, לרגע פיצוח העונג בגופו, אולם בהשוואה לתהום הבדידות אליה נפל לאחר מכן, היה לו ברור שזו הדרך הנכונה.

הייתה רק בעיה אחת בתוכנית המושלמת שלו: היא אף פעם לא עבדה. הוא ניסה, אלוהים, בכל כוחו ניסה להתנתק מהעמוד שנייה אחת לפני -, ונכשל שוב ושוב. לא עזרה עצימת העיניים בחזקה או הקול בראשו שבדיוק כמו במקרה של מטוס שנפגע צועק בראשו של הטייס - לנטוש, לנטוש! לא עזרו ההכנות, השכנוע העצמי, קריאות המוטיבציה או האגרופים הקמוצים. לגוף שלו היו רצונות עצמאיים משלו ובשלב מסוים בתהליך כל מה שדרש זה להיצמד אל המתכת ולתת לעונג לשטוף את גופו מלמעלה עד למטה.

 זה היה בלתי נסבל מבחינתו של בואניש בדיוק כמו שזה היה בלתי נמנע. בשלב מסוים השליטה חמקה ממנו והגוף הסתחרר לקראת מימוש ללא שום מעצור. עשרות פעמים ניסה לעצור את מה שלא ניתן לעצירה עד שהודה כי נכשל באופן מוחלט וסופי. לכן פנה לאסטרטגיה אחרת והיא, למנוע מהרגשת הגועל והעצבות להשתלט עליו בצורה כל כך מוחלטת ואלימה. הוא שם לב שאותה עצבות ונקיפות מצפון חלפו כעבור כמה שעות והתחלפו בתשוקה חדשה שהלכה והתעצמה מדי יום במחזוריות סיזיפית ועקשנית. הוא חשב שאם רק יצליח לדלג באופן כלשהו מעבר לגועל הישר אל התשוקה והחיוניות, יצליח לפייס בדעתו את המעשה שטלטל את גופו ונשמתו.

אלא שגם הפעם הוא נכשל כישלון חרוץ. מיד לאחר שקפץ מהעמוד לקרקע אמר לעצמו שלא נורא, תיכף זה ייגמר ויעבור ובכלל לא נורא, ממש לא ביג דיל, אפשר לחשוב, והוא בכלל הולך לשחק כדורגל עם החברים בשכונה. אבל הוא לא הצליח להיפטר מהמועקה שנחתה עליו בחוזקה. כל מה שרצה היה לעלות הביתה ולבכות. רק החתולה שבאה אליו גרמה לו להרגיש טוב יותר. הוא ליטף ונישק את פרוותה.

את החודשים הבאים העביר באותה מהומת נפש עד שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו. בחודשי החורף הסוערים המתין בקוצר רוח להפוגה מהגשמים ורץ למטה לבצע את המעשה. גם המכנסיים העבים שלבש לא מנעו מהעונג לחלחל אל גופו שהלך והתרחב מיום ליום.

אלא שבוקר אחד התמלאה רחבת הכניסה והחצר במבקרים לא צפויים. לחיצות יד ונשיקות על הלחיים מילאו את החלל הקריר. גברת כץ נפטרה בשיבה טובה, כך נכתב על מודעת האבל שנתלתה בכניסה לבלוק ועל הדלת, "אימנו, אחותנו וסבתנו, אורה כץ." כל מיני אנשים שבואניש לא ראה מעולם יצאו ונכנסו בדלת העץ החומה שבקומת קרקע. נדמה שמעולם לא היה סוער כל כך בבניין כמו בימי השבעה האלה ובואניש התפלל שיסתיימו כבר כי לא הייתה שום אפשרות לטפס על העמוד כל עוד היו שם. אפילו בלילה דלקו האורות בבית ובליל קולות נשמע מהסלון.

אבל כל זה חלף לאחר שבוע הכול חזר לקדמותו. העמוד חיכה לו כמו אהובה נאמנה ובואניש טיפס עליו בחדווה.  כשנחת חיפש את החתולה ולא מצא. גם למחרת ובימים שלאחר מכן הוא לא ראה אותה. נעלמה. לאחר שבוע הוא לקח קצת קוטג' מהמקרר ושם בחוץ, ליד העמוד. שום דבר. החתולה לא הגיעה והקוטג' החמיץ והסריח עד שבואניש זרק אותו.

אחר צהריים אחד, בזמן שבואניש התכונן לטיפוס מהיר, הגיע מישהו וניגש במהירות לדירה של גברת כץ. היה לו מפתח והוא נכנס פנימה. לאחר כמה דקות יצא ונעל את הדלת אחריו. סליחה, ניגש אליו בואניש, אולי אתה יודע מה קרה לחתולה שהייתה פה? האיש הסתכל עליו במבט משועשע. העירייה לקחה אותה, אמר והתחיל ללכת בשביל היציאה, מלא מחלות, צעק לעברו של בואניש ונעלם בתוך המכונית שחיכתה לו בחוץ.

בואניש נותר נטוע במקומו וצפה במכונית המתרחקת. הוא קפץ את אגרופיו בזעם וכיווץ את גופו כקפיץ. רוח נעימה של אחר הצהריים לא הצליחה לצנן את כעסו. הוא ניגש אל העמוד והחל להכות אותו בכפות ידיים חשופות. הבעיטות לא אחרו לבוא אחריהן. בואניש התנפל על העמוד בחמת זעם בכוונה ברורה להפיל אותו אחת ולתמיד. הוא רצה לסלק את המפגע הזה מחייו, להעלים את השד שנכנס בו ולהרוג אותו. שעה ארוכה הטיח בעמוד את כל זעמו וכוחו עד שחדל. העמוד לא זז מילימטר אחד. זקוף וגאה נותר לעמוד, מתריס באדישות השמורה לחפצים דוממים שאינם מבינים את טמטומם של החיים. אלא שהזעם של בואניש לא תם, הוא התנשף והזיע, פניו אדומים ומלאי דם. זווית ראייתו הצטמצמה ופעמה בחוזקה ברקותיו, הוא לא באמת התכוון אך הפעימה הלכה והתגברה לכלל רעש מחריד, גור החתולים צץ משום מקום והתקרב לעברו, הוא לא התכוון, אך הרגל הונפה מאליה, אוצרת בתוכה את כל הייאוש המר ובתוך הגל הזה דחפה את האוויר בצורה מושלמת אוספת עוד ועוד כוח עד שנעצרה בגוף הרך שהפריע לה בדרכה.

בואניש לא זוכר הרבה ממה שקרה לאחר מכן. מן הסתם אסף את גופו המרוסק של החתלתול ורץ אתו לתוך חורשת האורנים שהקיפה את הבניין. הוא לא זוכר איך קילף עם האצבעות את האדמה הרכה עד שיצר בור קטן. הוא לא זוכר שהופתע כמה הבור הקטן גדול לעומת הגוף של החתלתול, הוא לא זוכר את המהירות שבה כיסה את הקבר המאולתר, את הידוק הקרקע עם הרגליים, את הריצה הביתה, את ההתפשטות הקודחת, את המים הלא מספיק חמים, את הלילה ההוא, נטול החלומות.

הוא זוכר את הרגשת ההקלה שהייתה לו  בבוקר המחרת. הוא קם בתחושה שהוא שונה מיום אתמול. ההרגשה הזו ליוותה אותו גם כשירד למטה, התבונן בעמוד והמשיך ללכת, כאילו כלום.

 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה