דעה

עורכים, עורכות ושאר עלוקות

כשהתמניתי לעורך הספרות בהוצאת כתר זכיתי להכיר מקרוב כמה מהסופרים האהובים עלי ובהם היה יואל הופמן. פגישה ראשונה עם התחלה מפתיעה וסוף טוב בהסכמה וקבלה הדדית. וכך היה: יואל הביא לי את כתב היד של ספרו מה שלומך דולורס , ואני כדרכי התכוונתי  לקרוא ולהעיר, במקומות שיש צורך. להפתעתי, יואל אמר לי שמעולם לא ערכו את ספריו ובכלל , הוא אמר, אתה יודע, אני כתבתי את הספר הזה בשעת הארה. אתה היית שם?

והשאלה הזאת, "היית שם?" היא העמוקה והמהותית ביותר , לא רק ביחס של העורך לטקסט של הסופר, אלא באשר לכל הליך הכתיבה היצירתית, עוד מהשלב בו מעצב הסופר את הדמויות שלו. כשפלובר אומר: מאדאם בובארי היא אני – הוא אומר , הייתי שם, בתוכה של הדמות הזאת שיצרתי. האם העורך יכול להיות שם, ברגע ההארה, כשהמוזה מעניקה את ברכתה ( לסופר המוצלח)  או איזושהי מכשפה מיתולוגית מפילה עליו את קללתה – כשהטקסט לא מוצלח? כמובן שלא. באותו מובן שאף אדם אינו יכול להיות בתוך מוחו של אחר, חוץ מאשר בצורת מטאפורה בנאלית.

אף אחד לא יכול להיות ברגע ההארה של האחר. אבל, מי שהגיעו להארה מספרים שלא ניתן להביע ולהסביר את התופעה במילים. ולכן, יפה לה שתיקה. ההארה של הסופר או המשורר, לעומת זאת – מטבע היותם יוצרים המעוניינים להעביר את ההשלכות המילוליות של ההארה  שלהם לקוראים – חייבת להתבצע במילים. זהו הליך מסובך מאין כמוהו שנדרשת לו מודעות עצמית חדה  של מה שלכאורה אינו ניתן להעביר במילים, ויכולת תרגום משוכללת  למילים את מה שלכאורה לא ניתן להבין. בין לבין נחוץ מגשר, או מגשרת , המסוגל או מסוגלת לחוש שמץ מהחוויה המסויימת של מי שהיה שם, ובא מבחוץ, קורא ראשון, מעין חלוץ של הקוראים שיקראו את הספר או השיר. לכן נחוצים עורכות ועורכים.

יחסם של סופרים ומשוררים לעריכה הספרותית  נע בין שני קטבים: אלה הנתפסים להערצה מופרזת של העורכים שלהם ועלולים -  אם יפלו לידיים של עורך לא אחראי – לבטל את אישיותם הספרותית בפניהם. בקוטב האחר – אלה המתעבים את העורכות והעורכים. רואים בהם עלוקות מזהמים את היצירה , מוצצים את דמה של יצירתם וחוגגים כאילו היא שלהם.

בין שני הקטבים האלה, רוב הכותבים פשוט מקבלים עליהם את הדין. אם משום שחשים שהעריכה הספרותית (והמדובר כאן בעריכה ספרותית, לא הלשונית)  תיטיב עם  כתביהם, אם משום שנראה להם שתתקבל טוב יותר בהוצאות הספרים שאגב – רבות מהן  פשוט ישמחו דווקא להיפטר מהעורך ומהעריכה ובכך לחסוך קצת מהעלות.

אז האם העריכה נחוצה בכלל? שמעתי לא פעם טוענים: אז מה, לשייקספיר היה עורך? (וכנ"ל לסופרים רבים אחרים.) לא, לא היה לו עורך- אבל היו לו חליפים. חבריו שקרא את המחזה הכתוב וחברי הלהקה שלו שלא הסתדרו פה ושם עם הטקסט. ומה שחשוב יותר: בזמנו המו"ל רכש את היצירה הכתובה כאילו היא סחורה לכל דבר, ולא פעם עשה בטקסט כרצונו.

אז מה  בעצם ההבדל  עם או בלי עריכה ספרותית? אולי בעובדה שבעל מקצוע יודע להעריך את מידת הנעל המתאימה לרגל, וגם שלא משנה עד כמה היא יפה, הרגל, אי אפשר להפוך זוג מגפיים לנעלי עקב סיכה.

 

האם אפשר לפרסם ללא עריכה ? בהחלט. האם זה ייטיב או יחסיר מהיצירה? את זה על כל סופר ומשורר לשקול בעצמו, בשקלול נסיקת היצירה אל מול פגיעה קלה בכנף האגו.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה