שלוש שאלות

שלוש שאלות לציבי גבע

ש.

מתי החלו אמנים לצייר בהשראת עליות ספרים ובאיזה נסיבות?

 ת.

עולים בדעתי מספר מקרים של ציור על פי ספרים - למשל ציורי התנ"ך של דורה, או שתי היצירות הגדולות של וויליאם בלייק 'songs of innocence and experience' ויש דוגמאות רבות נוספות. מקרים מוקדמים/עתיקים אלו מציגים עמדה אילוסטרטיבית שבה נדמה שהציור מהווה איור לטקסט והקדימות של הטקסט ברורה. 

זהו מערך שבו האחד עומד בשרות השני כאשר הציור נמדד באופן שבו הוא 'פותח' ומאיר את הטקסט.

ההיכרות שלי עם מקרים אלו אינה שיטתית ובוודאי אינה מתוך עמדה היסטוריוסופית, ואינני יודע להצביע על נקודת התחלה מוגדרת וראשונית של אירוע שכזה. אני יכול לשער שהנסיבות למהלך זה היו מעין הזמנה מצד הכותב והיענות של המצייר לתמוך ו 'ללוות' את הנארטיב הספרותי. 

ישנם מקרים בהם החלק הציורי בספר היה כה בולט ומוצלח, כמו למשל איוריו של ג'ון טניאל ב 'עליסה בארץ הפלאות', עד שהותיר חותם כמעט עצמאי, עומד בפני עצמו ונוכח עד היום. 

  

ש.

 במשך מאות שנים  ציירו גדולי האמנים  בהשראת ספרים , התנ"ך, הברית החדשה, הספרים החיצוניים ( שושנה והזקנים) הקלסיקה היוונית  והנורדי. מאז תחילת המאה ה 20  כמעט שחדלו. מדוע?

ת.

המהלך ה 'מודרני' באמנות שמתחולל כבר לקראת אמצע המאה ה-19, מעלה תפיסה חדשה של האוטונומיה של האמן ביחס לאירועים או 'נסיבות ההזמנה'. אנחנו רואים את זה כבר בסדרת תחריטי 'אימי המלחמה' של גויה (1810-1820), עמדה עצמאית אופוזיציונית בעלת מימד מוסרי מתריס, שחותרת תחת מערכת הכוחות הקודמת: האמן בשירות בית המלוכה. 

משלב זה מתחילה האמנות להיתפס ולהגדיר עצמה כטענה עצמאית של אמן אינדיבידואל, ביחס לעולם והמציאות, ומתנתקת לאיטה מתפקידה כמשרתת ממסד, פטרון, או גורם מזמין אחר. 

לכן, ככל שאנחנו מתבוננים מאוחר יותר במהלך המאה ה-20, אנו רואים פחות עמדה מוזמנת ויותר סוגים של השראה הדדית שמתקיימת בין אמן ליצירה ספרותית, כחלק מהבחירה בחומרי הרקע והאירועים בעולם אליהם האמן בוחר להתייחס. 

עדיין קיימים שיתופי פעולה מרתקים וכמובן מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות בין אמנים לבין סופרים ומשוררים, אולם מתחדדת האבחנה בין איור לבין אמנות עצמאית המוזנת ומושפעת מחומרים ספרותיים.

 

ש. 

אתה פרופסור לאמנות ואמן מהמדרגה הראשונה וידוע לי כקורא מובהק של  יצירות ספרות . האם יש להן השפעה כלשהי על היצירה שלך ואיך היא מתבטאת?

 ת.

אני קורא הרבה וכמובן סופג ומושפע מספרות ומשירה, אולם אין לי שום יכולת להצביע בבירור על האופן שבו החומרים הללו מוטמעים או נספגים לתוך העשייה האמנותית שלי. אין לי נטייה לעמדה איורית והמקרים בהם הוצאתי ספר משותף עם משורר (דיויד שפירו, טל ניצן וכולי) היו דיאלוג, הבאה זה ליד זה של גופי עבודה שנוצרו בנפרד ומקיימים איזשהו דיבור פנימי, אניגמאטי ופתוח. 

מערכות היחסים הללו מתקיימות במישורים רבים, לפעמים דווקא כשם של תערוכה, כמו למשל 'Lessness' (ללא) - שם יצירה של בקט בו בחרתי כשם לתערוכה שלי שהוצגה בגלריה ג'ולי M ב 1992. הכתיבה של בקט השפיעה עלי עמוקות באותה התקופה ומצאתי שמשהו באופן שבו הוא בונה אירוע ומפורר אותו בו-זמנית, אפילו בתוך המיקרו קוסמוס של המשפט עצמו, נוגע באופן מהותי באופן שחשתי באותה התקופה בעבודת הציור שלי. 

דוגמא נוספת היא 'אם אתה רוצה מקום נורא, תגיד', מתוך שיר של יונה וולך, שבחרתי כשם לתערוכתי האחרונה בגלריה חזי כהן בשנה שעברה. כאן ההקשר לא היה ברור אבל המשפט המופלא והסתום הזה נתקע בראשי והרגשתי שהוא מקיים דיבור מהותי עם משהו שמתקיים בסדרת העבודות שהוצגה, או דבר שאני מחפש באופן נואש בעיקר בעבודות המופשטות יותר.   

ההתכתבויות וההשפעות המשמעותיות בין כותבים ליוצרים פלסטיים, מתקיימות לדעתי במישורים כמעט לא מילוליים, אלא באופן שבו אתה מוצא אצל סופרים את האינפרא-סטרוקטורה של הכתיבה שלהם, המחשבה היוצרת, ההתחבטות אודות מעשה הכתיבה עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בעשייה האמנותית או בעדויות כתובות שהם נתנו על כתיבתם.. 

 

המשפט של מרגריט דיראס המופיע במסתה המופלאה 'לכתוב': 'לכתוב פירושו לנסות לדעת מה היינו כותבים אילו כתבנו - את זה יודעים רק לאחר מעשה - לפני, זוהי השאלה המסוכנת ביותר שאדם יכול להציג לעצמו. אבל היא גם הנפוצה ביותר; הכתוב מגיע כמו הרוח, עירום, עשוי דיו, זה הכתוב, וזה עובר כמו ששום דבר אחר לא עובר בחיים, שום דבר חוץ מאשר הם עצמם, החיים'. זהו משפט מופתי בעיני, המבטא באופן העמוק ביותר את האופן שבו אני חושב את הציור שלי וחוקר את שאלת מהותו. 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה