סיפור

להוריד קומה ולהעלות ארבע / ענבר לבנת

חודש וחצי אחרי שניבה נפרדה ממנו, הגיע הזמן לפרק את המיטה הזוגית ולהחזיר אותה לבית ההורים. גם כשהם היו יחד, עניין המיטה תמיד הטריד אותה: באיזה חדר היא תהיה, והאם קוראים במיטה או רק ישנים בה, ואולי היא לא רחבה מספיק או לא ארוכה דיה. היא רצתה שיהיה לו נוח. ניבה הביאה איתה את המיטה מהדירות הקודמות שלה (אחת בקרבת מקום, אבל עדיין צריך היה לפרק אותה, להוריד קומה ולהעלות ארבע). המיטה הייתה עשויה עץ לא מלא, די בסיסית, כשחושבים על זה, אבל גבוהה וצבועה בצבע שמנת, ונותנת בסיס יציב לשינה. מיטה כזו, שכשמתעוררים, ניתן להניח את כפות הרגליים על הרצפה ותיווצר זווית של תשעים מעלות בין השוק לירך.

אצלו השינה הייתה מכובדת. הוא כיבה את הטלפון הנייד כשישן. גם כשנפרדו והוא הפך לרווק, המשיך עם ההרגל. הרגיל את כולם שניתן לדבר איתו בכל שעה, כל עוד המכשיר דלוק. ניבה יכלה לבדוק ככה מתי הוא ישן, גם אחרי שנפרדו, ואם הרגלי השינה שלו השתפרו סוף סוף, אבל היא לא עשתה זאת. היה בכך משהו אינטימי. היא ידעה שברגע שהיא אומרת די, היא גם אומרת די לאפשרות לדמיין אותו מתעורר בשקט, בוהה בתקרה, ומחכה עד שאי אפשר יותר לחכות עם הרצון להשתין, לא משנה אם וכמה עומד לו. זה לא עניינה יותר.

כל פעם, כאשר דיברה עם חברות או משפחה על הפרידה, הייתה מזכירה גם את המיטה. "כבר החלפתם חפצים?" שאלו אותה, "כן. הכל גמור. ואני בסדר, באמת שאני בסדר, באופן מפתיע, אפילו יותר מאשר ציפיתי". אבל אז ממשיכה, לאחר שתיקה קצרה, "אבל המיטה עדיין שם, וגם משום מה הוא ביקש את הלפ-טופ שלי, להמשיך את המחקר שלו על אינטואיציה. הוא אומר שהוא יושב איתו בבתי קפה. זה משהו שהוא לא עשה אף פעם איתי".

לאחר חודש ושבוע הוא התקשר. עד אז כמעט לא שמעה ממנו, והיא הרגישה עם זה לא רע בכלל. הוא דיבר על הכול, ועל מה שלומה, ועל שלומו הוא לא דיבר, ככה זה היה כל מערכת היחסים. ורק בסוף, כשהיא שאלה, אז בשביל מה התקשרתָּ? הוא שלף, "השותפה החדשה רוצה לקנות את המיטה". ואת המזרן? היא יודעת שהוא יקר? -"כן, אמרתי לה שבסביבות הארבעת-אלפים שקל." -ארבעת אלפים שקל זה רק המזרן, לדעתי, אבל אני אבדוק, אמרה. "אז תבדקי ותתני לי תשובה עוד שעתיים שלוש", הוא אמר. היא הפכה את הבית, על מסמכיו וקומקומיו, על שמצאה חשבונית "ענק המזרונים ואתה ישן בשקט". מעמד מיטה – 1,100. מזרון 2,700. הובלה 250 ישולמו לספק בעת ההובלה וההתקנה. ניבה הופתעה. המזרון שסביבו בנתה את כל הציפיות, שפיארה כל כך, לא עלה על ארבעת אלפים שקל? גם ככה היא ירדה עליו, שהשקיע במזרן הקודם מעט מדי ולכן לאחר שנתיים כבר הייתה לו צורה של יו, והם התגלגלו למרכז כל פעם, מזניחים בלי בחירה את השוליים הקשים, הגבוהים. ניבה התקשרה אליו, אחרי שעשתה הנחה משמעותית בעסקה הדמיונית, 3,200 שקל וזה שלה. אתה יכולה גם לרדת לשלושת אלפים, אמרה בלי לגלות שיהיה לה מאוד נוח לא לראות את המיטה הזו יותר, ובטח שלא להזמין הובלה מהבית שלו, שהיה שלהם, לבית של ההורים, להעמיד את המיטה המפורקת חלקים חלקים לאורך הקיר בחדר של אחיה, שמעולם לא ראה בו חדר אלא נקודת ממסר, כאשר בא לחופשות מלימודי הביולוגיה הימית ביו.סי.אל.איי. עוד פחות התחשק לה לעבור כל יום ולראות את חלקי המיטה פזורים בכל הבית. "את יכולה לתת לה גם את כיסוי המזרן", הוא אמר. "זה קצת מגעיל, להעניק לה אותו, לא?", ענתה, "עם כל מה שהוא ספג פנימה". "בשביל זה יש כביסה", ענה, "זו הסיבה שהמזרן נשמר כל כך טוב". הם דיברו ארוכות, צוחקים קצת, היא מעוּדדת מהידיעה שיש קונָה, ובמינימום מאמץ, והכסף יוכל לחזור להורים, שמימנו את הקנייה מלכתחילה.

אחרי יומיים הוא התקשר שוב. שלומה כבר היה ממש לא בסדר. השיחות ביניהם הזכירו לה בדיוק את ניבה שלפני הפרידה, ואפילו לפני הדיכאון, כשהקשר ביניהם עוד לא היה מסובך, כשבנסיעות לירושלים היא יכלה לפתוח לו את המכנסיים ולהראות לחבר המשותף שלהם את היערות הציוריים שבסוף עמק האלה בואכה שער הגיא. "היא לא רוצה את המיטה. היא החליטה להביא מהבית של ההורים. יש לה מיטה וחצי והיא מוכנה שאבא שלה ואחיה ישברו את הגב, ארבע קומות, כדי להוביל את המיטה וחצי הזו למעלה." היא שתקה. "זה המחיר כנראה של להביא שותפה שבאה מהבית של ההורים", המשיך, "לא סתם בחרתי בה. את לא צריכה לדאוג, לא זנחתי את הכללים שלי לבחירת שותפות: לא ג'ינג'ית, עם חזה קטן ועדיף נמוכה". היא סיימה את השיחה במהירות, מאוכזבת. צריך להודיע להורים שהמיטה חוזרת, צריך להזמין מוביל. במייל היא כתבה לידיד עבר, שיש לו חברת הובלות, שהיא צריכה עזרה. הוא ענה לה, "את לא מקשיבה, יש לי משאיות קירור, מידעל'ה, לא הובלות". בסוף היא מצאה את הטלפון של ולדימיר הובלות אצלה בזיכרון של הנייד. היא סיפרה לולדימיר, למרות שלא נשמע מתעניין, שהיא והחבר נפרדו וצריך הובלה, "בדיוק כמו בפעם הקודמת, רק הפוך". אם ולדימיר זכר אותה, ניבה לא ידעה, אבל אמר שפנוי בשלישי והוא יתקשר. הוא לא התקשר. היא התקשרה אליו אחרי יומיים, והוא אמר שפנוי מחרתיים, ושהוא יתקשר. הוא לא התקשר. הוא עובד בחג שמחת תורה, אבל לא רוצה לעבוד כל היום. היא לא רצתה להעיק עליו, בטח לא בחג. משום מה חשבה שקוראים לו קונסטנטין. כתבה על פתק:

למסירה, מיטה מעץ מלא. לפרטים - פנלופה.

הדימוי הזה לא עזב אותה, והמינגווי בין כה וכה תמיד היה שם, בפינות הבית, איפה שהצטבר לכלוך שכבר שום דבר לא יוריד. ניבה ביתית הרבה פחות מפנלופה, והלוואי שהוא היה יוצא קצת מהבית, יוצא קצת למסעות. אבל הוא נשאר ונשאר, אפילו לא יצא למילואים.

ביום שהמובילים הגיעו אליו, הטלפון שלו היה מכובה. היא ניסתה עשרות פעמים, השעה הייתה אחת בצהריים, ואין עם מי לדבר. אין לה את הטלפון של השותפה, ולהתקשר להורים שלו לשאול אם הוא אצלם בירושלים יהיה מוגזם, בהתחשב בעובדה שעוד לא דיברה איתם מאז הפרידה, וספק אם יש על מה. היא רתחה. שוב ניסתה לטלפן, ושוב הופנתה לתא הקולי. חוסר אונים מוכר. ולדימיר התקשר, "הוא לא עונה, הבחור שלך." היא לא ידעה אם לנסוע לשם בעצמה, קיוותה שהבעיה תיפתר בלי שהיא תצטרך לפתוח למובילים את הדירה שעזבה, עם המפתח שנותר לה, שפותח את הפלדלת רק באחד מצדדיו. בצד השני, כנראה, החריטה לא תואמת. אחרי כמה דקות ועוד שתי שיחות של המוביל, הפעם היה צליל חיוג. היא הייתה נבוכה לתפוס אותו ברגעי ההתעוררות. אמרה שתי מילים: "המובילים למטה". "זה לא ביום רביעי?", שאל. "היום יום רביעי", היא רטנה. כלום לא השתנה.

ניבה נהייתה עייפה, עייפה מהידיעה שהמיטה עומדת להגיע כל רגע. ניבה נשכבה על מיטה אחרת, עטופה לבן, וחיכתה למובילים שיגיעו.

 

 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה