סיפור

על טיבן של תעלות אירופה / ליאור קיסוס

"זו הזרוּת שלי, הצרה שאין בכוחי להתמודד עמה", הוא צולל עמוק אל עיניה של הנערה. המספר רוצה לצייר במדויק את זווית החמה, הוא חושב, אבל הרקיע נסוּכה-זהב והאורות מחביאים אמת. אף קטן וקריר נפחס אל גוף, מתכרבל בחזהו. אם היה יכול היה מסדר הכל, נותר מהודק ככה לעולם ועד, שהכדור יסתובב, אין זה עניינו. "מה את מגרגרת שם למטה", הוא נושק לה במצחה. "הזרה", היא שוחקת משיבה, "דִיפֵמיליריזיישן". הוא מעקם את שפתיו. "ואמנם..." קרקוש מרגיז קרב ובא, כמו רכבת תינוקית שאלה הם צעדיה הראשונים על מסילה, אלא שאין כל פסים אין בוודאות כל קווים או מתכות או חשמל להצית תנועה בקרון או מטיילים או – ומזוודת נוסעים, טרוֹלי, נגררת על ידי אשת עסקים, היא האחראית והאשמה, שגם זמנה יגיע לחצות לבסוף את התווך. היא ועגלות התינוקות החפצות במעבר וחבורות של תלמידי תיכון בדרכם אל טרם-נשף והרצים והעובדים ותכונת המקום הפועמת כולה שם, עת רוקד צהוב אל סגול אל ורוד והמים דווקא עומדים להרגיז. בקרבת מקום משתעל מישהו, ואילו אחר מדבר בקול רם אל תוך המכשיר הסלולרי בלשון קהה. הגבולות מתעקמים. דרום להם נפרש מין אופק. והבהוב, ראשון, מנצנץ תחילה ואחר מרצד וגובר ומתענג על און מתחדש, לבשר על כישלון הרישום. "החמה שברחה הביתה..." הוא ממולל רעיון בשפתיו. הם נשענים כעת זו אל נגד זה, מבקשים לאצור את קסמה של הצינה המנשבת על פי עיקול המתערטלת בהיקש-קשקשת הכרך בגופם, בחזם, בשדרתם. "הביתה היא ברחה...", היא נצמדת אליו שוב. אז משחררת. "אפשר שאפשר", הוא מחייך, כל-יכול. הוא חושב: החמה כבית, האולי-פּוּס כמקום משכנה. אלים דנדשים, תפילות ישנות. בית כתכונה מתערטלת. מים חיים? מים עומדים. הוא מחבק אותה, אומר בשפה זרה לה: "היי תמורה לנפשי – שלעולם לא אתלש ממך".

 

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה