דעה

גלאי הקול וכוח השוק

הספרות העברית חולה. ולא מחוסר כותבים או מחוסר בכישרונות. לא.  המחלה נובעת מחוסר האיזון בין גלאי הקול לבין כוחות השוק. מהם או מיהם גלאי הקול? העורכות והעורכים הרגישים, המשכילים שיודעים לשמוע קול של כשרון שעדיין חבוי ואצור . כוחות השוק – כולם יודעים.

לכאורה, מעולם לא היה טוב יותר. מעולם לא היו יותר קוראי עברית, מעולם לא היו יותר דוברי עברית. אין מחסור בהוצאות ספרים, כמה מאות הוצאות ספרים מסוגים שונים פעילות בארץ. ואם כל כך הרבה הוצאות ספרים, הדעת נותנת שיש קוני ספרים, על אף כל התלונות השכיחות של בעלי ההוצאות. גם בתוך ההוצאות עצמן חל שיפור איכותי משמעותי: לפני שלושים שנה היו כשלושה או ארבעה עורכי מקור בולטים שקבעו למעשה את מפת הספרות בזמנם, ונעדרו כמעט לחלוטין עורכות. היום היחס התהפך, ויותר עורכות מקור מעורכים. וגם זה: העורכות והעורכים העכשוויים מגיעים להוצאה בדרך כלל עם השכלה ספרותית רחבה ומוכחת. בפועל, על אף כל הנאמר – מה שבסופו של דבר קובע הוא כוחות השוק, כפי שתמיד היה – ועכשיו, יותר מאי פעם. 

וכך פועל המנגנון: הבעלים בוחר עורך ראשי שיביא לו רווח. העורך הראשי ימנה עורך מקור שיודע לאתר סופרים וסופרות שמביאים רווחים. ולא שהעורך או העורכת איבדו את גלאי הקול שלהם. מרביתם רגישים היום לקולות חדשים יותר לא פחות ממרבית העורכים לפני שניים או שלושה עשורים. אלא שעם כל הדחף לגלות, עם הכוונות הטובות ביותר – נאלצים להיכנע, אם לא להתפשר עם כוחות השוק. ב"תעשייה" כבר לא מדברים על "ספר", אלא על "מוצר", על "ספר טוב" - כשהכוונה  לספר מכיר. אף מו"ל לא יודה בכך, ותמיד יתגאה בספר אחד או שניים איכותיים ולא מכירים שהצליחו איכשהו בזכות כמה עורכות ועורכים להסתנן בעד לרשת. שנים-שלושה המעידים על הכלל. למותר לציין שיש הבדל ניכר בין סוג ההוצאות שתיארתי למעלה, והן שקובעות את הטון, לבין הוצאות קטנות  שבעצמן נאבקות בכוחות השוק במטרה להוציא ספרים בעלי ערך.ואני לא מתכוון להתפייט כאן בנוסטלגיה על ימים עברו. כעורך ראשי בשלוש הוצאות ספרים ועורך מקור בשתיים נוספות,  הספקתי ללמוד את המגרעות של המו"לות הישנה. ובמיוחד ה"אידיאולוגיות". עדיין זוכר איך ערב האחד במאי היו מזעיקים את כל העובדים באחת ההוצאות הציבוריות אל מחסן הספרים לשמוע את הקומיסר התורן מסביר מדוע חייבים להשתתף בתהלוכת האחד במאי, בשורות המפלגה השלטת, כמובן. אבל,אני לא שוכח לרגע שמייסדי ההוצאות הציבוריות כמו ברל כצנלסון היו אידיאליסטיים בכל לבם שהספר והספרות היו יקרים להם יותר מכל רווח. היחס המכובד ועד למעריץ סופרים היה משותף לימין ולשמאל, לבעלי ההון ולמנהיגי הפועלים. לא נשכח שגרשום שוקן קיים מכספו את עגנון, וגם  את ישראל זמורה שתמך וקידם את אלתרמן ויוצרים אחרים. לכולם היה כמובן אינטרס כספי – בצד האידיאלים, אפילו לביאליק: את זה למדתי מדו"חות שלו שקראתי  מישיבות הוצאת דביר שעמד בראשה. רבים ממנהלי ההוצאות היו אנשי ספר, או לפחות היה להם יחס של כבוד רב לספר והיו מוכנים להסתכן גם בסופרים או סופרות שכתיבתם אחרת מהמקובל אז (ספרות ריאליסטית, בעיקר) . בזכות מו"ל סובלני אחד, אהד זמורה,   שלא אהב את הסופרים שבחרתי,  ובכל זאת  אפשר לי  לערוך ולהוציא אותם -  כמה מהם נעשו היום ידועים בעולם . היה יותר אורך רוח: רבים מהבעלים הבינו שיש סופרות וסופרים  "לייט בלומרס" , מתפתחים מספר לספר ויש לאפשר להם לצמוח בסבלנות , אם אתה רוצה ליהנות מהפרי – ממש כמו בכל עסק חדש.  אבל מאז, היחס בין גלאי הקול, העורכות והעורכים הרגישים, לבין כוח השוק השתנה לחלוטין. מה שאני מתאר כאן מבין כל סופר מתחיל: אם לא תוכיח כדאיות למו"ל – ספרך לא יראה אור. אם ספרך הראשון ייכשל במכירות – תנודה מכל הוצאות הספרים . הייתכן שלשיקול הזה יש השפעה על הכתיבה עצמה? שהסופר מנסה להוסיף אלמנטים "אטרקטיביים" בעלילה – על מנת שהמו"ל יהיה מרוצה? כבר היום אין כמעט הוצאה  אחת – כולל המכובדות  ו"הלא מסחריות" – שאינה גובה תשלום ממחברים לא ידועים שעשוי להגיע עד ל 50.000 ₪. (גיוס המונים מתאפשר לבודדים). וכך, שופכים את התינוק עם האמבטיה: חוסכים מעצמנו אמנם  הרבה גרפומאנים,  ובה בעת מפסידים את מעט הסופרים האיכותיים בשיא כוחם.

  אם, בשל כוחות השוק הדורסניים  לא תימצא דרך לאפשר לסופרים האיכותיים הקיימים הפחות נמכרים, וגם לחדשים חריגים, ניסויים  - לצאת לאור , נדשדש בביצה גם בשנים הבאות.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

< חזרה לעמוד הבית
חיים פסח

חיים פסח הוא עורך ספרותי, מבקר ספרות ומתרגם ישראלי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בה הוא חי גם היום. הוא נשוי ואב לבן.

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה