שלוש שאלות

שלוש שאלות לרון דהן

שלוש שאלות לרון דהן                                                             

 

  1. מות הציפור, ספר השירים שלך שהופיע לפני כחודש בהוצאת אינדיבוק – הוא ללא ספק אירוע ספרותי שעורר התרגשות גם בדינוזאור קורא שירה שכמוני, אחרי מאות השירים שקראתי בחיי. אני מודה שהופתעתי מעוצמת הכישרון, כוח האיפוק (השליטה) והמקוריות. והשאלה הראשונה:

       אף משורר , גם לא הגדולים ביותר, לא בקע מביצה. ניסיתי למצוא את עקבות הגניאולוגיה של שירתך בשירה העברית, ולא בהצלחה. חשבתי על אהרון שבתאי, קצת, על חזי לסקלי – אבל לא. תוכל לספר איזה משורר או משוררים (או משוררות)  קרובים לליבך ?

 

 

 

  1. אני מודה שלא עברתי את המסלול הרגיל של אלתרמן, ביאליק, זלדה, וולך, לסקלי וכו'. למרות שכתבתי שירה בערך מהרגע שלמדתי לכתוב, לא הוכוונתי לקריאה מסוימת או למסלול מסוים. אני חושב שנתן זך הוא הראשון ש"גיליתי" כמשורר שמדבר אל הנפש שלי באופן כמעט מושלם. גם אבידן הבליח פה ושם ואז הצטרפה יונה וולך ועוד משוררים ומשוררות ותיקים יותר. אני חושב שאני מושפע מאוד דווקא משירה שנכתבת בזמן שלי. המשורר האהוב עלי הוא ישראל אלירז שהלך לעולמו לפני כשנה ויותר. יחד עם זאת, כשאני כותב אני נמצא בתהליך של השקטת רעשים והתכנסות אל מקור מסוים שממנו אני רוצה שהשיר ייכתב. במובן זה תהליך כתיבת השיר הוא פרטיקולרי וכמעט אטום. בכל זאת, אם תקשיב באמת תוכל לשמוע את: אלירז, גינצבורג, יעקב ביטון, רועי חסן, חדוה הרכבי ועוד ועוד. לא סתם רוב ההשפעות הן גבריות, זו המסורת שבתוכה אני כותב ואני מקווה שגם זה ישתנה.

 

 

 

 

.       

  1. לטובת הקוראים אספר שהספר מחולק לפרקים, מבחינת הנושאים , הזמנים והסגנון. השירים בפרק הראשון נוגעים בסוג האהבה הכי הקשה לביטוי שירי, לא ההתאהבות הסוערת, לא הדרמאטית, הטראגית – אלא אהבה מהמקום של  השגרה. וכמה רבת פנים ומרגשת היא השגרה הזאת אצלך, של חיי  נשואים. הגוף הרך של אהבה בוגרת. בכתיבה שלך יש רציפות כמעט טבעית של דיבור ללא מאמץ. אבל ברור שהרבה מאמץ הושקע בכל שיר.

 והשאלה: מה ההבדל מבחינתך בכתיבת שיר אהבה "ביתי" לשיר אהבה אחרת, אסורה, או לא אפשרית?

 

 

 

  1. אני מודה שאין לי משיכה לכתוב שירי אהבה לא אפשרית, רומנטית ואסורה. אני חי בתוך אהבה גדולה, נובעת ומתפתחת תדיר שמספקת לי את כל חומרי השירה שאני זקוק להם. יותר מעניין אותי לכתוב על אהבה בתוך המצב המחורבן שבו אנחנו נמצאים, לכתוב שיר אהבה בתוך הליקוי הגדול שהוא החיים כרגע. במובן מסוים, לכתוב שיר אהבה בתקופה זו הוא המעשה הפוליטי הנכון ובאותה מדי גם המופרך ביותר. ואולי זו השירה, להנכיח את המופרכות בתוך החיים הקשים.

 

 

 

  1. הפואמה הנהדרת החותמת את הספר "מות הציפור"  מעלה הרבה מהנושאים האישיים בפרקים הקודמים, אבל גם מגלה הרבה זעם. יש הרבה זעם בשירה שלך והרבה זאבים. והכעס לאו דווקא אישי אלא בא למחות על חורבן תרבותי : "מאונני המקלדת, השפיכה  סוג זין, זה החורבן האמיתי, מות הציפור". – כך אתה חותם. והשאלה: לבד מהמילים האלו- מהו לדעתך החורבן  הזה , ואיך תתאר אותו במילים פרוזאיות ?

 

 

 

  1. זו שאלה מעולה שקצת קשה לי לענות עליה מהסיבה הפשוטה שאם היו לי את המילים הפרוזאיות לתאר את החורבן הייתי עושה זאת. דווקא לשירה יש את היכולת לדלג מעל הצמצום ההכרחי בפרוזה ולהגיע לאבחון החורבן מכמה זוויות שונות: רוחניות, פרוזאיות, מיסטיות, פוליטיות וכו'. יש משהו בשירה שמאפשר את השבירה הזאת ואת הדיוק הדרוש, מבלי לאבד את האסתטיקה ואת העושר הנחוץ ליצירת אמנות. אני משער שכל דור חש שהוא על סף תהום, ואולי זה נכון, אני מרגיש שאני חי בזמנים סוערים מהמון בחינות, חי בארץ שהחרב היא כמעט סמל לאומי ומאומץ על ידי חלק עצום באוכלוסיה. במובן הזה, החורבן הוא ברור, כי מי שאוחז בחרב, כלומר כולנו, שותפים לו באופן שווה.

 

                                                     *

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה