רונית בכר שחר

רונית בכר שחר

מאז שפגשתי בך ימי הפכו ללילות, לילותיי לימים. 

פעם נסענו עם דוד זאב במשאית, אחרי מלחמה כל שהיא בה נכבשו שטחים, בדיוק רב כמו שאתה כובש אותי כעת. השאלה הנשאלת היא אם עזה תוחזר או לא?...

 

סבא אמר לנו תנו להם את התפוזים, מאות עיניים רעבות הופנו כלפינו ואנחנו השלכנו תפוזים מן המשאית הישר אל פיותיהם, כמו שאתה משליך אלי כרגע מילים אל ילדה רעבה.  

מחר תשעה באב, מבחינתי אתה מוזמן לבוא לצום בתוכי כמו שהבטחת.  

סבא היה מ"בוצאץ", לא שאני מבינה גדולה בהיסטוריה, אבל את העובדה ש-שי עגנון נולד בה, אני יודעת, כתבתי "עגנון" והספלינג היציע לי תיקון "הגנון", אולי התוכנה הזו צודקת, ואנו שנינו בגנון המזופת הזה של החיים, עם שתי שמיכות פיקה משובצות, שכובים על מרצפות קרות שנשטפו זה הרגע. 

לפעמים בא לי להרוג אותך, ככה בסכין חדה, בלי להשפיל מבט, בדיוק ההיפך מן הצורה בה אמא הרגה את אבא, לאט ולאורך שנים.   

העניין הוא שהייתי רוצה שתמות באופן הכי קל וסביר ואפשרי, מבלי לסבול בכלל, ושלא תדמם לי למוות.בפעם האחרונה שקברתי אותך, עמדתי לי מעל קברך בחצאית מיני קצרה וללא תחתונים, רק כדי שתחיה, והיום אני לא בטוחה יותר, האם עשיתי נכון, גם היה חסר לי הספד חגיגי שכתבתי עבורך ובאותו יום נשכח הוא בבית.   

את ההספד הזה כתבתי בבית מרזח בשדרת "קופַנס" ו-133 סט,לובשת ביריות שחורות שעשויות ממשפטיך, רק שם, במקום החשוך ההוא ומלא הזימה, רק שם, יכולתי לכתוב לך הספד.זה נכתב בדיוק שתי דקות אחרי ששכבת איתי בפעם האחרונה, והתאכזרת אלי , הרבה יותר מחיילינו הכובשים שעברו בעיר רק דקות ספורות לפני מטח התפוזים שלנו.  

אתה הרי יודע שכשנורים מטחים, יש גם ריקושטים, ריקושטים שלך, מופיעים אצלי כעת, בצורתם של גברים שמשחרים אל מפתני, כמו אל פתח של זונת צמרת ברחוב החלונות באמסטרדם. 

הודעת לי היום קבל עם ועדה שאתה מת, אתה חייב להחליט... או שאתה חי למענך, או שאתה מת למעני, לפניך כבר היו בהיסטוריה הרבה מתים שקדמו לך שמתו על מזבח האהבה.

 

רצית שאכין לך הלוויה יפה ומייד פניתי לאיגוד המזמרות הבולגריות בסופיה, הן הסכימו לבוא ולשיר לך שם עבורי, לא עבורך, שתדע...אני חייבת להרים כוסית כרגע לכבודך, לפני שאני שולחת לך את ההספד שכתבתי עבורך.לפני כן אלך לי להשתין, ושלא יעלו לך כל מחשבות כפירה בראש המלוכלך שלך, כי אני הרי יודעת כמה היית רוצה לבוא עכשיו ולהחזיק לי את גליל נייר הטואלט עד שאסיים.

"הוא היה פוחז גדול, דל אמצעים ואביון, אך עשיר במילים, בנות נישבו בקסמיו, אך הוא היה שבוי במראה של אישה רחוקה אותה פגש יום אחד כשאלוהים עצם לרגע עין. 

הוא היה מוכשר כשד, יפה כאהבה, נקי מכל רבב אך טמא במחשבותיו.הוא נולד בלילה שבו זרחו שני ירחים יחדיו ועל כן נסלח לו על כל מעשיו"...  

חשבתי שתתלה את עצמך, על הניאגרה בשירותים כמו בסצנה אצל קוסטוריצה אבל משום מה בחרת אחרת.

הרי ידעת שהכיור שלי באמבטיה אדום, למה דווקא שם בחרת לקחת את נפשך בכפיך?...

 

איך אדם יכול לנבא כך את מותו
דרך כיור אדום עם סדקים מצוירים במכחול ?    

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה