ולדימיר ולדימירוביץ' מאיאקובסקי

   ולדימיר ולדימירוביץ' מאיאקובסקי:

 שיר                                                    

איגרת לחבר קוסטרוב על מהות האהבה

 

טובאריש קוסטרוב,
                     לא ארצה
                               להכעיס;
נא מחל,
           בטובך השכיח,
אם כמה מבתי
                    שהוקצו לפאריס
על ליריקה
            כאן
                    אפריח.
דמיין:
        חתיכה
                  לאולם
                            נכנסה:
בפרווה ופנינים
                  עדויה היא.
ואני לה,
          לגברת
                    בלשון התרסה:
– אמירה ראויה
                      או בלתי-ראויה היא? – 
אני – מרוסיה
                 בא,
                         חברה,
מוניטין מעולים במכורה לי.
כבר ראיתי ממך גם
                          כפלים תמירה,
מעולה מיופייך
                          כבר נקרה לי.
בחורה – 
                          לפייטן נושאת את עיניה.
לי שכל יש
                           וקול לי – גברי.
ואצליח בכל לשכנע –
אם רק לי – 
                     אוזן תכרי.
בטינופת
             ריגוש
                    ממוצעת,
לעולם לא יקרה
                    שאמעד.
בי לעד
            אהבה
                    פוצעת – 
עד בקושי אניע גם יד.
לא כלולות
            מדת
                   אהבה לי:
נמאס לה? – 
                   היו היה.
עד מאוד
                  כלל בלתי-חשובה לי,
חברה,
                  כיפת-כנסיה.
לשם-מה לחזור ולטחון את
הפרטים? נהיה ישירים:
כבר מזמן אני לא בנעשרים
כבר שלושים לי
                      וקצת,
                              חתיכונת...
אהבה – 
        לא בזה
                  שתרתח לי עד תסס,
או שכמו הגחלת 
                    תבער:
היא במה שחומר 
                    וגואה מעל רכס – 
החזה,
         ג'ונגלי-השיער.
לאהוב – 
        פרושו:
                לחצר לרצרץ,
ועד לילה-עורב
                  יתחשכה – 
לברוק בגרזן
                 ועצים לקצץ,
כשאתה
         משחק
                 בשריריךָ.
לאהוב – 
        פירושו:
                מסדין נקוב-אלנמת,
אזנוק
       מקנא בקופרניק,
אותו
      ולא בעל-אחת-מנומנת,
כיריב
      מתחרה
                מבכרני.
אהבה – 
        לא סוכה לי,
                       לא עדן מאל,
אהבה
        במלוא-קול
                     לי רוננת,
כי מנוע-הלב
                שוב פועם ופועל
אחרי שהוכה כבר
                       צננת.
את ניתקת
           את החוט
                      עם מוסקבה העיר.
והזמן – 
                     הלא גם מרחב זה.
איך אצליח
               לךְ
                    להסביר
איזה מין מצב זה?
להבות על הארץ – עד רום הרקיע...
ובתכול – 
         כוכבים
                 מלוא הלוג.
ולולא היתה השירה 
                מקצועי, אז
הייתי
       נהיה, בלי-ספק,
                          אסטרולוג.
סואנת-רועמת כיכר העיר,
שם גונדת-כיכרות דוהרת,
ואני מהלך,
פרורי-דברי-שיר
מטיט בדפי מחברת.
ברחוב
               שעטת אוטומובילים
ואין הם דורסים.
                        פליאה זה?
הלא הם מבינים. אנשים לא דבילים.
אדם כאן שרוי
                 באקסטזה.
חזיונות ואידיאות
                  כמים רבים
יציפוני, עד גג,
                 עד אוזניים.
כאן, מן הסתם, אפילו לדובים
                         היו מצטמחות כנפיים. 
והנה מאיזו 
             מזללה 
                     מוזנחת,
עת נרתח כבר
                 כל זה טוב טוב – אל-
על
     מלועי
            המילה מוטחת – 
ככוכב-שביט זהוב שבל,
על שליש השמים
                      נמרח
                              זנבשביט,
מזדהר
         בשלהבת חורכת,
שיוכל זוג אוהב
                     בכיכוב להביט
מתוך שיחתם
                     המלולכת.
כדי להרים,
                     ולהוליך
                               ולכשף
כל מי שעינו ממושקפת.
כדי לנסר
           ראש אויב
                       מכתף,
בחרב
           זנבית
                  רושפת.
לעצמי – 
           עד הולם-חזה אחרון,
כממתין
          בפגישת הועד,
אקשיב:
          עד תבוא ותתרע ברון
אהבה אנושית
                  (מה פשוטה את!)
סער,
       מים
            ואש
ברמרום יתקפו ויבליחו:
מי כאן
        בכם
             גיבור וכובש?


נסו כוחכם:
              לא תצליחו...
1928

 


מרוסית: עמינדב דיקמן                                        *

  • שיר זה שלח מאיאקובסקי מפאריז לעורך העיתון "הגוארדיה הצעירה" טאראס קוסטרוב (שמו האמיתי: מרטינובסקי, (1930-1901). השיר, שנשלח כביכול במקום דיווח פיוטי על המסע לחו"ל (כרבים משירי המסות האחרים של מאיאקובסקי), נוצר, כנראה, כחלק מוויכוח ספרותי, שהחל שנה קודם לכן, בדבר מקומם של שירי אהבה במסכת השירה הסובייטית. דמות היפהפייה הצעירה השזורה בשיר היא טטיאנה יעקובלבה (1930-1906), דודניתו יפת התואר והמשכילה של הצייר הפאריזאי א. יעקובלב. לפי הזמנתו עקרה יעקובלבה ממוסקבה והשתקעה בפאריז ב-1925.

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה