איסאק באבל

איסאק באבל

מתוך "יומן פטרבורג 1918": החיה שותקת

 

מרוסית, חמוטל בר-יוסף

 

האישה חייכנית, רכה, פניה לבנים. מן הכלוב מסתכל בה בעיון קר קוף זקן. תוכים צווחים בחודרנות בלתי נסבלת, אפופי פחד מַשמים. בלשונותיהם הקטנטנות המוכספות הם מתחככים בחוטי המתכת, ציפורניהם המעוקלות ננעצות ברשת, מקוריהם האפורים, הדומים כל כך למרזבי פח, נסגרים ונפתחים כדרכן של ציפורים הגוועות בצמא. גופיפיהם הלבנים-ורודים של התוכים מתנדנדים בקצב מדוד ליד דופן הכלוב.

 

היונה המצרית מסתכלת באישה בעיניים אדומות נוצצות. חזירי הים, צפופים יחד כתלולית מתנועעת, מצפצפים ותוחבים בתוך הרשת זרבוביות מוך לבנות. האישה לא מחלקת מזון לחיות הרעבות. אגוזים וממתקי פירות אינם לפי כיסה. ואז הקוף שגוֹוע מזִקנה ומתת-תזונה מתרומם ממקומו במאמץ כבד ומטפס על יתד, גורר אחריו את אחוריו הנפוחים האפורים השעירים.

בהרכנת זרבובית שוות נפש, מפשק באדישות את רגליו, סוקר את האישה במבט עמום, סתום, מתמסר הקוף לעיסוק מגונה - זה הבידור של זקנים בכפר ושל נערים שמתחבאים בחצר האחורית מאחורי ערימות אשפה. אודם מציף את לחייה החיוורות של האישה, ריסיה רוטטים ומכסים עיניים כחולות. תנועה מקסימה, מלאה מבוכה וערמומיות, מכופפת את צווארה. סביב האישה עולה צהלת חיילים ונערים מתבגרים. היא משוטטת בגן החיות וניגשת שוב אל כלובו של הקוף.

 

"אח, כלב זקן..." נשמע ליחוש נזפני.

"לגמרי יצאת מדעתך, חסר בושה..."

האישה שולפת מכיסה פרוסת לחם ומגישה לקוף.

כשהיא צועדת בקושי מתקרבת אליה החיה בלי להסיר את עיניה מהפרוסה העבשה.

"בני אדם רעבים ללחם," ממלמל חייל שעומד לא רחוק.

"ומה חיה יכולה לעשות? החיה – היא שותקת..."

הקוף אוכל בתשומת לב, מניע את לסתותיו בזהירות.

 

קרן שמש נגעה בעיני האישה שהתהדקו. העיניים נצצו ונחו במלוכסן על הגו השעיר המגובנן. "טיפשון", לחשה האישה בחיוך קל. חצאית הכותנה המודפסת שלה התנפנפה, חבטה במגפיו הנוצצים של החייל, ובעיכוס איטי נפנתה אל היציאה, שמה, אל מקום בו השמש המשולהבת קדחה במשעול האפור. האישה יוצאת והחייל בעקבותיה. אני והנערים - אנחנו נשארים ומסתכלים בחיה הלועסת.

 

פולנייה זקנה שעובדת בַבניין עומדת לידי ומקשקשת בחופזה שהאנשים שכחו את אלוהים, שכל החיות עוד מעט יתפגרו מרעב, שכעת בכלל האנשים מארגנים כל הזמן תהלוכות קודש, נזכרו באלוהים, רק מאוחר...

מעיני האישה זולגות דמעות זעירות, היא מוחה אותן מן הקמטים באצבעות זריזות ודקות, מרטטת בגופה המכופף ולא מפסיקה לקשקש לי על האנשים, על אלוהים ועל הקוף...

 

***

 

לפני ימים אחדים הגיעו לגן החיות שלושה זקֵנים בעלי זקני שֵׂיבה. הם היו חברי ועדה. הטילו עליהם משימה: לבדוק אילו חיות הן בעלות ערך נמוך יותר. הללו טעונות המתה בירייה מפאת מחסור במזון. הזקנים התהלכו אנה ואנה לאורך השדרות השוממות, המטואטאות למשעי. הם קיבלו הסברים ממאלף החיות. בעקבות הוועדה צעדה באֵלם קבוצה של מאלפים טַטַריים ונשים טַטַריות שפלות רוח.

 

הזקנים נעצרו ליד הכלובים. גמלים דו-דבשתיים התנשאו לעומתם על רגליהם הגבוהות וליקקו את ידיהם, כמעידים על תימהון הנשמה הכנועה שנבוכה מרעב. האיילים הטיחו קרניים רכות שעדיין לא בגרו על מוטות הברזל. הפיל שצעד בלי הרף על הסוללה פרשׂ וגולל את חדקו, אך לא קיבל כלום. הוועדה טיכסה עצה, והמאלף הִרצה בפניהם בחוסר תקווה.

 

במשך החורף מתו בגן החיות שמונה אריות ונמרים. האכילו אותם בשר סוסים מקולקל. החיות הורעלו. מתוך שלושים ושישה קופים שרדו שניים. שלושים וארבעה מתו משחפת ומתת-תזונה. בפטרוגרד קופים אינם חיים יותר משנה.

 

מתוך שני פילים שבק חיים אחד – המובחר. הוא שבק מרעב. הרשויות התעשתו כשהפיל רבץ ולא זז. נתנו לו עשרים קילו לחם ועשרים קילו שחת. זה לא עזר. נחשים אין כבר בגן החיות. הכלובים שלהם ריקים. נפחו את נפשם כל נחשי החֶנק, דגמי מופת יקרי ערך של מינם. הזקנים משוטטים בשבילים השוממים. בעקבותיהם מתנהלת באֵלם חבורת מאלפי חיות וטַטַריות-משרתות שפלות רוח.

 

השמש עומדת מעל לראש. האדמה לבנה מחמת הקרניים שאינן נעות. החיות הוזות מאחורי

הסורגים על החול החלק. קהל אין. שלוש פיניות, שלוש נערות לבקניות עם צמונות צהובות מתגנבות מן הצד חרש. הן פליטות מווילנה. הן מתענגות. על העלווה שהוריקה זה לא כבר נחה אבקה מאפירה לוהטת. במרומים נוצצת בודדה שמש כחולה.

 

 

                                                                      *

 

איסאק באבל ( 1940-1894) סופר, עיתונאי ומחזאי יהודי , מגדולי הסופרים הרוסים במאה ה 20..

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה