סיפור

מסיבה בבית המשוגע / ללי מיכאלי

משוררים כותבים פרוזה:

 

ללי מיכאלי

 

מסיבה בבית המשוגע

 

אבל את בדיאטה הטחתי בה כשרצתה לגעת בלביבות תפוחי האדמה שצביקה קרא להם לטקס כי זה נשמע יותר כמו של אימא שלו ופחות תלוי התרבות הסטרילית של ישראל של המאה העשרים ואחת עם כל הפייק ניוז. אני כבר לא, מעבירה לצלחת הפורצלן שתי לביבות בקוטר שבעה סנטימטר מהצלחת הפורצלן הגדולה שהעמיסה שתי שכבות של פרחים לטקס שזופים. עצרתי על המדרגות לקומה השנייה בדופלקס ושמעתי אותה אומרת כי היא קלטה בשקט שבפי את השאלה, כשאני רעבה אני שונאת אנשים. תאכלי. אמרתי לה שוב בקול שותק מעריכה את הכנות סבה היא חווה את עצמה ומתרגמת את השפה הלא מדוברת להרהור מנומק של מתוודה בתא הווידויים שהפעם במקרה לגמרי הייתי זאת אני. הורדתי עבור ולאדיקו את הגיטרה שהחלפנו לה מיתרים לפני שלוש שנים ואיש לא ניגן עליה למרות ההוצאה. חדר העבודה שלי התאוורר וברך את ולאדיקו שביקש גיטרה למרות שהוא ראה פסנתר בסלון. הנה הוא מכוון את הגיטרה ומננה מעירה לו בין ביס של אהבה לביס של ביקורת שהגיטרה לא מכוונת. הוצאתי תווים מהכיסא הנפתח וולאדי העיר למחטף שלי "או את מוציאה תווים? חכי שאני אוציא את שלי." ניגנתי את השיר 'תביליסו' שהם ידעו לשיר בקולות, מחליקה מהתווים והם, הם המשיכו בלי להמתין לי. חוזרים ומושכים אותי איתם קדימה, כפי שעשה ולאדי כשמננה נתקעה בתוך שכרות על הר בגובה כך וכך רגל בשיעור סקי הראשון שלה. הוא התחיל לנגן ולשיר למרות הכול, משבח את הגיטרה שאיש לא ניגן בה לפניו. הייתי עדה יחידה להתפקעות של סוד. הופתעתי ואהבתי שגם צביקה הצטרף לקולו החרוך של ולאדי ולגיטרה הלא מכוונת. כולנו הרעמנו ב'קקלין' את הבית המשוגע גם כך. מננה שרצתה להראות לולאדי את הים מהמרפסת נכשלה בפתיחת דלת הזכוכית ואני נאלצתי לצייר לו את מתווה הים בנוף החשוך. הוא הוציא קולות התפעלות כאילו היה שם ים באמת. לא היה שם שום ים. הכול היה בעיני הזיכרון. מעניין שהוא האמין לזיכרון שלי. האמין לי. מחייך בשן חסרה. מננה התקרבה לתמונת הנזירות המצולמות מהגב בכנסיה. יצירת מופת שצילם צביקה ומסגר בתוך מגירה מפורקת. הם כנוצרים נעמדו עוד רגע ואנחנו הדלקנו נרות חנוכה באותו מרחב צר שלא התקשה להכיל עוד פסל במלי של קדישמן שואב אבק רובוטי וצמח שהצלתי ממוות בטוח. היין התערב במשקה אלכוהולי לא מזוהה שהם הביאו מתוך נימוס וגראפה שצביקה פתח במיוחד למרות שזה היה הבקבוק האחרון בויטרינת בקבוקי האלכוהול שהפקק יבש בהם ונדרש פותחן מיוחד כדי לחלץ אותם משנות דור. צילמתי את ארבעתנו בסלפי הקדוש שהאיר כל הלילה את הפיד בפייסבוק. מננה יודעת לדאוג ליחצנות כשצריך וכשלא. השקט חזר אצלנו לא לפני שולאדי שילב ידיים עם צביקה ב'וואחטאנגורי' ומצהיר לתדהמתנו we are brothers. צחוק צחוק אבל הם מה זה דומים. צביקה לא הפסיק לחייך גם למחרת הזמין אותי לאכול פיצה בחגיגיות כפי שנהוג במסעדת רוסטיקו והתוודה "כמה שאני אוהב את הגויים האלה".

 

                                         *

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה